300 הקילומטרים של כביש 40 - מצומת קטורה בערבה ועד כפר-סבא - הפכו אותו לשני באורכו במדינה. לפעמים נמתח כמו סרגל ארוך, לפעמים מתפתל לצד תהום עמוקה. חוצה חבלי ארץ, משרטט באספלט את פני החברה הישראלית. אצלו, הגבול בין המרכז לפריפריה עובר במקום שבו נפסקת תאורת הכביש ומתחילה החשכה, היכן שנפסקת אחריות המדינה ומתחילה האחריות של כל נהג ופנסיו.
לפני שבועיים, בשישי בערב, עשרות נהגים עשו את דרכם על הכביש דרומה, לעבר "האנגר אדמה" במצפה רמון. בתוך האולם, המשמש ביומיום לסדנאות מחול ותנועה, ערב-רב של אנשים שבאו להשתתף בחגיגות המאה של המגזין "כביש 40", המקומון של מצפה רמון והסביבה. לא מכירים? חבל, כי את נבחרת הכותבים שלו בוודאי לא תתקשו לזהות ברחוב, על מסכי הטלוויזיה, בחנויות המוזיקה או על מדפי הספרים. הנה רשימה חלקית: אורי גוטליב, אורנה בנאי, עידו רוזנבלום, אביתר בנאי, עדן הראל, קורין אלאל, שרון קנטור, דוד עדיקא, אורלי קסטל-בלום, רוני סומק, שמעון אדף, עינת פישביין, רות גוילי, אורי גרשוני, ועוד רבים וטובים.
על מה החגיגה? 8 שנות קיום ומאה גיליונות, שבמסגרתם הצליח המקומון לחבר בין כותבים מקומיים לבין יוצרים בולטים מהמרכז במטרה לייצר בנגב עיתונות איכותית ועצמאית. המשתתפים בגיליון, מראשון הכותבים ועד אחרון העורכים, עובדים בו בהתנדבות, ובעלת השליטה בו רחוקה מרחק שנות אור מלהיקרא טייקון. באופן די נדיר במחוזותינו - גוף תקשורת שמי שמחזיק אותו הם העיתונאים עצמם.
לא מעט אנשים הגיעו למסיבת גיליון המאה. תושבי מצפה רמון לצד רקדני ההאנגר, חברים מקיבוצי האזור לצד שלל אורחים מתל-אביב. פאנל של משוררים, שהגיעו מאזור המרכז לפסטיבל "שירה במדבר" בשדה-בוקר, ואחר-כך מסיבה בניצוחה של האייקון התל-אביבי די ג'יי אליוט, הלוא היא שרון בן-עזר מלהקת פוליאנה פרנק. למשך שעות אחדות, הריחות של רחוב אלנבי נמהלו ברוחות הקרות של המדבר. המגזין, כמו הכביש שעל-שמו הוא קרוי, חגג עוד פרק בניסיון לחבר בין מצפה רמון לתל-אביב.
חבר מביא חבר
מיכל רומי, 33, אם חד-הורית למנו בן ה-11.5 ולרות בת ה-10, גדלה במצפה רמון. היא ניסתה את תל-אביב והספיקה גם לחיות בחו"ל לפני שהחליטה לחזור לעיירה הדרומית שבה נולדה. לפני כשנה וחצי העתיקה שוב את מרכז חייה לתל-אביב, ובמצפה רמון היא מתגוררת רק בסופי השבוע. היא היתה רק בת 25 כשהבינה שהיא רוצה להוציא לאור עיתון.
"הדבר שהנחה אותי היה להביא מוצר איכותי וטוב למקום שאני באה ממנו, משהו שנראה טוב וכתוב טוב, משהו שהיה חסר לי פה כשגדלתי", היא משחזרת. "רציתי להבליט את גיבורי התרבות המקומיים ולהעלות לסדר היום את הנושאים שלא מסוקרים בתקשורת הארצית".
בתחילת דרכו היה "כביש 40" מורכב מ-8 עמודים, שמחציתם פרסומות של המועצה ומחציתם תוכן - קצת טורים אישיים וכמה אייטמים חדשותיים. רומי היתה כותבת כמעט את כל הטקסטים, מדפיסה את העיתון בבית דפוס, ומחלקת את הגיליונות רק במצפה רמון.
באותה תקופה, מצפה רמון הפכה לכמה רגעים למקום אופנתי. גל של תל-אביבים שרצו להתרחק מאורות הכרך לטובת השקט המדברי החלו לפקוד את העיירה. חלקם עברו לגור בה, אחרים העבירו בה את סופי השבוע. המפורסמים שבהם היו המוזיקאי אביתר בנאי, שכבר הגיע כמה שנים קודם לכן לאחר מסע בהודו, והמגישה עדן הראל. השניים גם החלו לכתוב טור קבוע בכביש 40.
"זה היה לפני 7 שנים", מספרת הראל. "גרתי במצפה רמון כ-3 חודשים, ואז מיכל ביקשה ממני לכתוב טור. קראנו לטור 'הספרנית', ובמשך יותר משנה כתבתי בו על ספרים שקראתי, וגם קצת על החיים שלי ועל מה שמסביב, כי כל ספר שקוראים מסמל תקופה ומשפיע על התחושות שלנו. בהתחלה חששתי מזה, כי לא ידעתי להקליד, אבל מיכל שכנעה אותי לכתוב על נייר, ואז להקריא לה בטלפון או לשלוח בפקס. מאוד נהניתי, גם מהקריאה וגם מהכתיבה. הכי כיף היה שאיזה יום ניגשו אליי בנות 15 בסופר של מצפה רמון, ואמרו לי שהן חולות על המדור שלי ושעשיתי להן חשק לקרוא".
בנאי, שגר באותה תקופה במצפה רמון, המשיך לפרסם את מדורו "תושב חוץ" גם כשחזר להתגורר במרכז. "זה היה מן סוג של בלוג", נזכרת רומי. "במשך שנתיים הוא היה מעביר מין רשימות חווייתיות. באחת הפעמים הוא כתב על תשליך שערך בנהר ההאדסון בניו-יורק. אנשים לא תמיד הבינו את מה שהוא כתב, אבל אהבו את זה כי בסופו של דבר זה אביתר בנאי".
כשנתיים לאחר מכן הבינה רומי שיש לה משהו טוב ביד, עם פוטנציאל צמיחה. "אז התחלתי להתעסק בנושאים שיותר מעניינים אותי; למשל תרבות ואיכות הסביבה", היא מספרת. "גייסתי עיתונאים מהמרכז - כתבים, צלמים, עורכים וגרפיקאים. כולם עבדו בהתנדבות. זה התחיל מהחברים שלי וגדל בשיטת 'חבר מביא חבר'. לאט-לאט "כביש 40" התפתח והתחיל להרחיב את נושאי העניין שלו".
שלושה מאותם תל-אביבים שהצטרפו למערכת "כביש 40" הם מעוז דגני, נועם שיזף ויעל שטיין. דגני, איש תקשורת יליד ערד, מונה לעורך המשנה של המגזין. שיזף, עד לפני חודשים מספר סגן עורך מוסף "סופשבוע" של מעריב, ושטיין, אחת מראשי דסק החדשות ב"כלכליסט" - מונו לתפקידי סגני העורך.
"החיבור שלי ל'כביש 40' התחיל לפני 5 שנים", מספר דגני. "מיכל, שאותה הכרתי עד אז רק היכרות שטחית, התקשרה אליי וביקשה שאראיין את רפיק (תמיר) קמחי ב'אשראם במדבר'. לקחתי את יעל ונסענו למצפה רמון. מאותו רגע כבר התחלנו להיות מעורבים בקביעות. היה לי מעניין. חשתי סיפוק מקצועי, וגם כיף לנו לעבוד יחד, משום שאופי העיתון גורם לכך שמתגייסים אליו הרבה אנשים טובי לב ומוכשרים. למעשה, את אשתי הכרתי בזמן שקיימנו ישיבת מערכת בג'וז ולוז (פאב מסעדה בתל-אביב, י' ט'). גייסתי אותה למדור השירה של 'כביש 40', ומשם דברים כבר התגלגלו הלאה".
גם העיצוב המיוחד של "כביש 40", שאינו מזכיר שום מקומון או מגזין אחר, נעשה בדרך שונה מהרגיל. "אחרי כמה שנים שהמגזין היה קיים, עשינו פרויקט בשיתוף האקדמיה לאמנות 'בצלאל', כדי לעצב אותו מחדש", משחזרת רומי. "הבאנו למצפה רמון סטודנטים של הצלם אורי גרשוני ושל המעצבת הגרפית גילה קפלן, שנפגשו עם אנשים וצילמו אותם. אחר כך חילקנו אותם לקבוצות, וכל אחת מהן הגישה עיצוב כפרויקט סוף שנה. יחד עם הקבוצה הזוכה יצרנו את העיצוב החדש של 'כביש 40', שנותר עד היום".
נושכים כשצריך
"כביש 40" מתנהל כמו כל עיתון - וקצת אחרת. כמו בכל מגזין, גם שם יש ריטואל חודשי קבוע: ישיבת מערכת, הפקה והפצה. מכאן, מתחילים השינויים.
בישיבה, שבה מועלות הצעות לכתבות, שוקלים לא רק את הרעיונות של הכותבים ושל העורכים, אלא גם את אלה של תושבי האזור, שמתקשרים לרומי ומעדכנים אותה בדברים שלדעתם צריכים להיות על סדר היום.
"יש נושאים שחשוב לנו מאוד להתמקד בהם", היא מדגישה, "למשל בעיות של הבדואים, שכמעט לא מדווחות בעיתונות הארצית. אנחנו גם מנהלים קמפיין ארוך נגד העובדה שאין במצפה רמון רופא בשעות הלילה - אם יש ילד חולה, צריך לנסוע איתו כשעה עד לבאר-שבע. זה ממש לא סביר ביישוב של 5,000 איש, ולכן אנחנו כותבים על זה משהו בכל שבוע, ואפילו איימו עליי בתביעה אם לא נפסיק את הלחץ. ואולם, לפני כחודש כמה ראשי מועצות מהאזור התגייסו למאבק הזה. ניהלנו קמפיין גם להורדת המחירים בשופרסל המקומי, שהוביל לכתבה באולפן שישי. כעבור שבוע נוחי דנקנר, הבעלים של הרשת, הגיע לסניף והמחירים הוזלו".
בימים שלאחר ישיבת המערכת, רומי מתחילה את תהליך ההפקה ועוסקת בציוות הכתבים והצלמים. חלק מהמשימות מוטלות על אנשים מאזור מצפה רמון, אך רובן על עיתונאים מהמרכז. "כדי למשוך אותם לכתוב", היא מגלה, "אני מפתה אותם באירוח ב'חוות המדבר', שמקבלת בתמורה לכך מודעה בעיתון".
בתוך שבועיים הכתבות מתחילות לזרום, ושלל העורכים המתנדבים פוצחים במלאכת השכתוב. סגירת הגיליון מתבצעת במשך יומיים לחוצים ביותר, בסלון ביתה של רומי בתל-אביב, ומשם הוא נשלח לבית הדפוס ולקוראים. לאחר פרסום הגיליון יוצאת המו"לית לשבוע הפסקה, שלאחריו מתחיל הריטואל מחדש.
חלק מהגיליונות נותרים בתל-אביב, שם עורך המשנה דגני מפזר אותם בין כמה בתי-קפה בולטים, כשהוא רכוב על קטנוע. האחרים נלקחים דרומה בעזרת תושבי מצפה רמון שעוברים במרכז, ומועברים לאדם שמקבל תשלום עבור חלוקתם בנקודות מרכזיות ביישובי האזור, בתחנות דלק ובאוניברסיטת בן-גוריון.
"דווקא יש ביקוש גבוה"
שבת בצהריים. השמש במרכז השמיים, ורחובות מצפה רמון כמעט ריקים לחלוטין. קבוצת נערים מישיבה תיכונית סמוכה יושבים על גדר אבן ומכנים זה את זה "שפיצים". על-פניהם חולפים חסידים מספר, שיצאו מבית חב"ד הסמוך. יאיר שלייפר, עולה ישן מארגנטינה כבן 50, יושב במכולת של אביו וממתין ללקוחות. בכניסה למכולת ניצבים שני מקררים עמוסים גלידות, על אחד מהם פוסטר של "ידיעות אחרונות" שמכריז על מבצע: "העיתון של המדינה ב-2 שקלים בלבד". מימינו, בחינם לגמרי, מונחים גיליונות של "כביש 40" - העיתון של האזור - חלקם בערימה והיתר בארגז קרטון.
שלייפר מאמין שלתושבי מצפה רמון לא באמת אכפת ממה שקורה בחוץ. "מדי יום אנחנו מקבלים 2-3 עותקים של 'מעריב', ועוד 30 של 'ידיעות', ויש ימים שאף אחד לא קונה", הוא מספר. "מצד שני, יש ימים שהכול נגמר, אבל זה תלוי בעיקר בתיירים". גם מ"כביש 40" הוא לא נוטה להתלהב: "אני לא יודע למה מוציאים את זה. זה נייר יקר. חבל עליו. אני מציץ במודעות, אבל תוכן מעניין אני לא מוצא". כעבור דקה הוא מחליט לסייג את דבריו: "במחשבה שנייה, דווקא יש בזה כתבות מעניינות מדי פעם, וכשמגיע גיליון חדש אנשים לוקחים את זה וקוראים".
כמאה מטרים משם נמצאת עמדת חלוקה נוספת - הסניף המצפאי של רשת קפה נטו. בשבת בצהריים רוב הנוכחים הם תיירים מאזור המרכז - חלקם הגיעו לטייל במכתש, אחרים עצרו בדרך חזרה מאילת. עובדי הסניף מעידים שבקרב הלקוחות הקבועים יש ביקוש גבוה למגזין. "יש לו שיק והוא עשוי יפה", מספר אחד העובדים. "כשחודש אחד הוא לא יצא - אז הרבה אנשים שאלו אותנו לגביו".
מסלול החלוקה הארוך של "כביש 40" עובר גם בקיבוצים וביישובים של האזור. "אצלנו יש הרבה חברים שמאוד אוהבים לקרוא את המגזין, על אף שמדובר בפורמט מכובד ומהודר, ואנחנו אנשים צנועים", מספרת דגנית גדיש, 49, אחראית הדואר של קיבוץ רביבים. גדיש נכנסה לתפקידה בספטמבר, והתעצבנה על שהעיתון מגיע בכמויות וסתם זורקים נייר. בעקבות כך היא הודיעה לחברי הקיבוץ כי מי שמעוניין לקבל גיליון מתבקש להירשם מראש.
"מתוך כ-350 חברים, כ-60 בתי-אב הצהירו כי הם קוראים בקביעות את 'כביש 40', ולהם אני שמה גיליון בתיבת הדואר. וביקשתי עוד עותק אחד בשביל המועדון לחבר. מי שלא נרשם, הבנתי שזה לא מספיק חשוב לו".
מה יקרה כשהכסף ייגמר?
כיום משקיעה רומי כ-15 אלף שקל בכל גיליון של "כביש 40", שמספיקים להפקה, להדפסה ולחלוקה של כמה אלפי עותקים. "רק אחרי שגייסתי פרסומות התחלתי לפרסם את העיתון", היא מספרת. "בכל חודש צברתי על זה חובות. ב-2005 לקחתי את ההלוואה הראשונה (50 אלף, ואז עוד 70 אלף). אני משלמת על זה בכל חודש כ-4,000 שקל לבנק הפועלים".
סגן העורך שיזף מוסיף: "יכולנו להדפיס את המגזין על נייר פשוט, אבל מיכל רצתה שזה ייראה מושקע ומכובד לפחות כמו המגזינים שמתפרסמים בתל-אביב, ומרגע שהיא התחילה את הפרויקט היא גם לקחה על עצמה את כל ההיבטים הכלכליים שלו. היו פעמים שהתלבטנו אם למכור את הגיליונות של 'כביש 40' כדי לכסות חלק מהעלויות, אבל החלטנו, ערכית, להמשיך לחלק אותם בחינם. כיום אנחנו תלויים בחסויות ובשיתופי-פעולה, ויש חודשים שמיכל הפסידה על זה 2,500 שקל. הרבה פעמים ביקשנו ממנה שתפסיק להוציא את העיתון כדי שלא תתמוטט כלכלית. בשנה שעברה היא השתכנעה, ו"כביש 40" לא הודפס במשך חצי שנה. בעקבות כך, הרשות לפיתוח הנגב והגליל הרימה את הכפפה, ובכל גיליון קנתה מודעה ב-1,000 שקל".
גוף נוסף שנותן חסות ל"כביש 40" הוא תנועת אור משימות, מלכ"ר ששם לעצמו מטרה להביא 300 אלף איש לנגב ולגליל עד 2020, ורואה במגזין דרך טובה לקדם את הסצנה התרבותית-אמנותית באזור.
כמו בכלי תקשורת גדולים יותר, גם "כביש 40" צריך להתמודד עם ניגודי אינטרסים אפשריים בין התוכן למודעות, ובין טובת הקורא למטרות המפרסם.
"זה אזור קטן יחסית, והוא רווי אינטרסים", מסביר שיזף ומדגים: "המועצה המקומית, למשל, הפסיקה לפרסם אצלנו אחרי שהעברנו עליה ביקורת, ובין היתר מחינו על כך שתקציב התרבות השנתי עומד על אפס שקלים (פלורה שושן, ראש המועצה, אומרת בתגובה: "אין ספק שזה ירחון בעל ערך חברתי ותרבותי, ושהפרויקט שהעורכת מרימה ראוי להערכה. המצב הכספי של המועצה מאוד קשה, ואין לנו הרבה להשקיע בקטע השיווקי. כשיכולנו, עשינו את זה - כיום אנחנו לא מפרסמים בשום עיתון. כשהמצב התקציבי ישתפר נפרסם שם"). יצא לנו לפרסם גם כתבות שיצאו נגד מפרסמים אחרים. הרבה מאוד פעמים אנחנו יודעים בדיוק מה כל כתבה תעשה, ואת מי היא תעצבן".
ואם יגיע עוד כסף?
"חשוב לנו להגיע למצב שבו נוכל להתחיל לשלם לכותבים, בעיקר לאלה מהדרום, ואולי גם להקים אתר אינטרנט. אבל קודם כול נרחיב את החלוקה לערד, לדימונה ולירוחם, ונחזור לארגן את אירועי התרבות החודשיים, שקיימנו במצפה רמון במשך שנים".
כתבות
ני"ע
