"מינהלת ליגה היא הפיתרון לניהול הכדורגל הישראלי", הוא ציטוט שניתן לשמוע לעתים קרובות בימים האחרונים. ודאי לאור הסאגה האחרונה בבחירות ליו"ר ההתאחדות. האם אנחנו עד כדי כך בודדים בעולם, שכולם כבר עברו למינהלות ליגה ורק אצלנו מחזיקים במודל המיושן? לא ממש. גם לא בטוח שמינהלת היא פיתרון פלא לכל הבעיות של הכדורגל הישראלי.
נתחיל מזה שברוב המכריע של הליגות האירופיות, עדיין אין מינהלות ליגה. זהו פיתרון שעובד יותר בליגות הגדולות והעשירות. יוצאת הדופן בין אומות הכדורגל הגדולות של אירופה היא הולנד, לה אין מינהלת. יש לזה סיבה פרוזאית: הולנד היא מדינה קטנה יחסית, עם מעט כסף בליגה המקומית, ויותר מכל - יש לה מסורת שיתופית של שיוויון.
במזרח אירופה, לעומת זאת, ההתאחדות שמהווה את מרכז הכוח היא גם השולטת. אוקראינה, רומניה ובולגריה הן יוצאות הדופן: אלו מדינות בהן אוליגרכים ובעלי הון השתלטו על הכדורגל המדדה והפריטו אותו. על מנת להבטיח שכספם לא יזלוג בין השורות, להגברת כוחם וחיזוק המעמד של מועדוניהם, הם חייבו הקמה של מינהלת. אם באוקראינה ובבולגריה מדובר במספר קבוצות (דינמו קייב, שחטאר דונייצק, צ'רנומורץ'), הרי שברומניה הטירוף שאחז בראשי כל הקבוצות על בסיס לאומני-אתני הביא לתקציבים של 30 עד 50 מיליון אירו למועדון. מה הפלא שהם חייבים מינהלת?
בהולנד, בסקנדינביה ובמקומות אחרים מתקשים להתייחס לכדורגל כאל ענף כלכלי, ולכן נכשלו יוזמות להקמת מינהלת כזו שם. כי זה תפקידה של המינהלת בסופו של דבר - להפוך את הכדורגל המקומי לעסק מצליח המנוהל מקצועית לפי עקרונות השוק החופשי.
בכל מקום בו הוקמה מינהלת מטרתה היתה כלכלית וארגונית. אפילו בהקמה של מינהלת מתוך מינהלת קיימת, כמו הפרמיירליג האנגלית שיצאה בשנות התשעים ממינהלת הליגה המקצוענית. או ההתפצלות של הסרייה A מהסרייה B כדי להקים גוף נפרד שיחל לעבוד ביולי השנה וימקסם את הרווחים מזכויות השידורים עבור 18 קבוצות הליגה הראשונה.
בשביל מינהלת צריך כסף
הנה כמה פרטים על חוזה היסוד האקטואלי בין המינהלת וההתאחדות הגרמניות. בעיקר כי הגרמנים מסודרים גם בזה. אז ככה - המינהלת (DFL), בעזרת חברות-בת, מפקחת על 36 המועדונים בשתי הליגות הבכירות, מנהלת ומשווקת את משחקי הליגות הראשונה והשנייה, ומוכרת את זכויות השידור של משחקי הליגה. ההתאחדות מספקת את הכדורגל העממי והחובבני, ולמעשה נותנת לה את הלגיטימציה לפעול בעולם (רק ההתאחדות יכולה לייצג את הכדורגל אצל אופ"א או פיפ"א). שלושה אחוזים מהכנסות זכויות השידור מעבירה DFL להתאחדות, בעונה שעברה היו אלה 12.8 מיליון אירו. מצד שני מעבירה ההתאחדות ל-DFL רבע מהכנסות הנבחרת הלאומית, כולל ממכירת כרטיסים, חוזי פרסום וספונסרשיפ, ואף מכספי זכיות. גם סכום זה מתקרב ל-12 מיליון אירו. אבל לשני הצדדים יש תחושה שהם שותפים, וכי הם מפוצים על אובדן - ההתאחדות בשל זכויות שידור, והמועדונים בגלל ההשקעה לטובת הנבחרת. לאף אחד אין תחושה כי הוא נדפק.
כדי לקיים מינהלת סבירה צריך מסורת כדורגל ובסיס רחב, ובעיקר הרבה כסף. וגם אז יש צורך בתחכום פוליטי וביכולת להגיע לפתרונות, לפעמים יצירתיים, לטובת כל הצדדים ובעיקר לטובת הכדורגל. מצד שני, באופן פרדוקסלי עד סוריאליסטי, דווקא בישראל מינהלת באמת עשויה לעבוד. הכדורגל בארץ צולע משום שאף פעם לא למד ללכת כמו שצריך. הבסיס של כדורגל עממי, של מרכזים פוליטיים וחברים, לא התאים עצמו לכדורגל מודרני. את התפקיד הזה, המקורי, יכולה ההתאחדות להמשיך לנהל: לעודד ילדים ומבוגרים לשחק, לקבוע חוקים ותקנות, להכשיר שופטים. המינהלת יכולה באותו זמן להקפיץ בעזרת ניהול מתקדם ושיווק רציני את רמת המתקנים ואיכות הכדורגל למאה ה-21.
מאיפה יבוא הכסף? הוא כבר פה. רמת החיים בישראל גבוהה יחסית למדינות אחרות באותו סדר גודל כדורגלני, ולראיה השכר הגבוה לכוכבים בליגת העל ואפילו כספי הטלוויזיה שגבוהים יחסית לליגות המקבילות לזו שבישראל. ניהול רציני יביא לכדורגל את הספונסרים שקיימים בינתיים רק בפוטנציה. אלו יכולים למשוך את אותם אנשי עסקים מצליחים שאוהבים כדורגל, אבל נרתעים מלהתקרב לביצה המסריחה היום.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.