שדה שיפון לנצח: האם ספרו של ג'יי.די סלינג'ר היה מצליח גם היום?

יום שישי ה-29.1.10. על שערי העיתונים בעולם מופיעה תמונה בשחור לבן. התמונה אחת. פנים צעירים, חצי חיוך, מבט מרוחק. הכותרות קצת שונות. בניואנסים. " נפטר הקול של חרדת הנעורים" (NPR), "ג'יי.די. סלינג'ר הסופר של התפסן בשדה השיפון, מת בגיל 91"(חדשות הבי.בי.סי.), "המתבודד הספרותי נפטר" ("ניו יורק טיימס"). הכתבות עצמן נעות בין הביוגרפי לניתוח תרבותי וחברתי ובין הפרטי לציבורי, אבל בכולן קשה שלא להבחין בנימה אישית של הכותב, ואין צורך בידע פסיכולוגי מעמיק כדי להבחין שרבים מהכתבים מדברים על סלינג'ר, אבל בעצם מספידים את הנעורים האבודים שלהם עצמם.

העשור האחרון נפרד משלושה סופרים שהשפעתם על העולם גדולה הרבה מעבר למילים שכתבו. ג'וזף הלר ("מלכוד 22"), קורט וונגוט ("בית מטבחיים 5"), ג'ון אפדייק ("רוץ שפן"), אבל כל היצירות האלו לא עשו את שעשה ספר צנום אחד, שמאז צאתו לאור ב-1951, דורות שלמים של צעירים מוכנים להישבע שנכתב עליהם ממש. שהם הם הולדן קולפילד, והם לא מפסיקים להתחבט בשאלה לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא.

האם אתה יודע על מה תישאל כשתמות?

הכל התחיל בעיר ניו-יורק ב-1.1.1919, כשלאם קתולית ולאב יהודי נולד ג'רום דייויד סלינג'ר נראה שהעולם חייב רבות לרצון הבורגני של ההורים שבנם ילמד מקצוע מועיל. האקדמיה המיוחסת שאליה שלחו אותו, היא ההשראה לפנימיית "פנסי" שמופיעה ב"תפסן בשדה השיפון", ובכל זאת הצלחה בלימודים לא הייתה החלק החזק של סלינג'ר הצעיר. השינוי הגיע ב-1939 בשיעורי כתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה, אלא שאז שאגותיו הצרודות של היטלר הצעידו את האנושות למלחמת העולם השנייה.

אחרי שנספרו המתים ונמוג עשן הקרבות, התברר שגלי ההדף יצרו כמה מיצירות המופת של המאה ה-20 ("מלכוד 22" ו"בית מטבחיים 5"), וככל הנראה השפיעו גם על סלינג'ר שנשלח עם הכוחות האמריקניים אל מעבר לאוקיינוס לחלק מהקרבות הקשים ביותר, ביניהם הפלישה לנורמנדי.

חבריו למחלקה העידו על אומץ ליבו הרב וגם על כך שתחת ההפגזות הקשות ביותר היה יושב על סיפוריו הקצרים שאותם כתב במהלך הקרבות. את השפעות המלחמה והטראומה על חבריו המתים ומראות הזוועה משחרור המחנות ניתן למצוא בסיפורים הקצרים שלו בקובץ "לאסמה באהבה ובסיאוב".

סלינג'ר עם בתו

מוניטין שנשען על מעט יצירות

מה הפך את "התפסן" ליצירה הספרותית המשפיעה ביותר אם לא החשובה ביותר של המאה ה-20? על כך נכתבו אין ספור ניתוחים אקדמיים. אמצעי התקשורת שפכו נהרות של מלל על שינוי מהלך ההיסטוריה בדמותו של מייקל צ'פמן (שראה עצמו כהולדן קולפילד) מחזיק בידו עותק של הספר לאחר שירה בג'ון לנון בטענה ש"הוא ידע לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא וגם אני רציתי לדעת", אבל כדאי להזכיר שמעבר לגאונות של הטקסט, חבר אליו גם קסם המסתורין שאפף את סלינג'ר, סרבן ראיונות ומתבודד שביתו בקורניש ניו-המפשייר הפך לאורך השנים לאבן שואבת לצעירים ולעיתונאים שהתדפקו על דלתו ולשווא.

כבן דמותו הספרותי של המיליונר התמהוני הווארד יוז, גם הוא נראה לעיתים נדירות בלבד מחוץ לפתח ביתו, השמועות סביב דמותו לא היה להן גבול, פרשנויות אין סופיות. עובדות מעטות. וגם הטקסטים שכתב - מעטים. אבל את התובנה על חייו ומשמעותם אמר כבר ב-1955 ומדויק מכל מאמר שנכתב בסוף השבוע האחרון: "האם אתה יודע על מה תישאל כשתמות? אבל קודם כל תן לי לומר לך על מה שלא תישאל.

"לא תישאל אם עבדת על יצירה ספרותית נפלאה, מרגשת, כאשר מתת. לא תישאל אם היא הייתה ארוכה או קצרה, עצובה או מצחיקה, הו*צאה או לא הו*צאה לאור. לא תישאל אם היית בכושר טוב או רע כאשר עבדת עליה. אפילו לא תישאל אם זו היצירה שהיית עובד עליה לו* ידעת שזמנך יגיע לתומו עם סיומה - אני חושב שרק זור*ן ק' המסכן יישאל על כך. אני כל-כך בטוח שאתה תישאל רק שתי שאלות. האם היו כל כוכביך בחוץ? האם היית שקוע בכתיבה ממעמקי לבך?" (הגביהו את קורת הגג, נגרים. הוצאת כנרת. עמ' 87).

כאמור, המאמרים שנכתבו בתקשורת העולמית בסוף השבוע האחרון ייחסו לסלינג'ר את תואר הסופר החשוב ביותר במאה ה-20.

"קולה של חרדת הנעורים" (ראיון בתוכנית Talk of the Nation ברשת הרדיו האמריקאית NPR) עם סם טננהאוס עורך מוסף הספרים של ה"ניו-יורק טיימס": "המוניטין שלו נשען על מספר מועט של יצירות. בזמנו, רבים ראו בו את הסופר האמריקני החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. הוא עצמו, ללא צניעות מיותרת, ראה בעצמו את הסופר האמריקני החשוב ביותר מאז מלוויל.

טננהאוס: סלינג'ר הוא הסופר האמריקני המקורי ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. והוא עדיין. אם נסתכל על הסיפורים הקצרים המוקדמים של ג'ון אפדייק, עוד יוצר פנומנלי שהחל לפרסם בתחילת שנות ה-50, הוא בעצם מחקה את סלינג'ר בנקודה הזו. סלינג'ר שינה את הסיפור הקצר באמריקה. הוא העניק לו סוג של מוזיקה פנימית שלא הייתה לו. וזה מאפשר לטעון שלא היה סופר שנשמע מקורי ממנו".

עורך בניו-יורקר אמר שסיפוריו הקצרים הראשונים הביאו יותר מכתבים למערכת מכל דבר אחר שהם אי פעם פרסמו. יותר מנבוקוב, יותר מצ'יבר יותר מאפדייק. "היה שם משהו רענן ששום סופר אחר לא הצליח לגעת בו. אותו דבר גם הקשה עליו להתבגר. אנחנו חושבים על יוצר ענק כמו סול בלו או נורמן מיילר, ואחת מנקודות החוזק שלהם היא שהם גדלו עם הזמן. סלינג'ר הוא כמעט שימורים מחוממים. אבל את מה שעשה, עשה באופן יוצא מן הכלל, כך שליחו לא יאבד וגם לא תחושת הרעננות שבו".

לגבי שנות הסתגרותו הממושכות של סלינג'ר אמר טננהאוס: "סלינג'ר היה ברנש מסובך, וקיימת תמיד השאלה; כשסופר נופל לתוך סוג של שתיקה ציבורית האם הוא נסוג באופן בלתי רצוני לתוך שתיקה פנימית? כלומר, יכול להיות שלא נשאר שם הרבה כדי לכתוב, אבל יהיה מהנה לגלות.

"התפסן בשדה השיפון הוא רומן שכמו 'האקלברי פין', חלק נכבד משיעור קומתו נזקף לזכות ההשפעה שהייתה לו על סופרים אחרים, כי מה שסלינג'ר עשה זה להראות לסופר או כותב סיפורים צעיר ואמביציוזי, איך למצוא את קולו המקורי, פשוט בלהיות הוא עצמו. זה נשמע פשוט אבל זה לא.

"באחת הפסקאות המפורסמות שברומן, הולדן קולפילד עצמו אומר שיש סוג מסוים של סופרים שאתה רוצה לצלצל אליהם ולדבר איתם. וסלינג'ר עשה זאת בדרך הספרותית.

"וזה מעניין שהוא נסוג למקום שבו איש לא יכול היה לדבר איתו בטלפון ולא פנים אל פנים. אבל היhתה לו ההבנה הזו של הקול. הקול הספרותי. סלינג'ר היה אולי הראשון להראות שאין צורך להיות סוג של קלאסיקון כדי להיות סופר גדול".

סלינג'ר זכה לפרסום כסופר שלעולם אינו כותב. ככל שנחרשו העשורים בחייו המקצועיים של סלינג'ר, זה הפך אופנתי יותר ויותר להגיד שההתבודדות שלו היא יצירתו הגדולה ביותר. ב-1997 רון רוזנבאום בכתבת שער באסקוויר קורא לקיר השתיקה של סלינג'ר "יצירת האמנות בעלת הכוח הגדול ביותר, המשכנע ביותר ואולי מאריך הימים ביותר".

"פונים לנכדים של הולדן קולפילד"

סלינג'ר סיפק הרבה תחמושת למבקריו. הוא נאבק בעוצמה רבה נגד הסופר איאן האמילטון שרצה לכתוב את הביוגרפיה שלו, עד שהוא הפך את המאבק לתביעה משפטית נצחית. בית המשפט העליון הגביל במשפט של סלינג'ר כנגד הוצאת רנדום האוס, את האפשרות לצטט מתוך מכתבים או מסמכים אישיים השייכים לאנשים שעליהם היו רוצים לכתוב (ביוגרפיות וכו'). במהלך 13 השנים האחרונות לחייו, סלינג'ר הבטיח וחזר בו - פעמיים, לפרסם נובלה שעד עתה לא ראתה אור יום.

אבל המבקרים המתייחסים לרדיפת הפרטיות שלו כאל יצירת אמנות פוסט-מודרנית טועים. הם מבקרים את חייו, שללא ספק הביאו לו צער וייסורים. היצירה היא הספרות: המסע של הולדן קולפילד, מחושיו הנרגזים אל מול כל גילוי של "זיוף"; המתיחות הפסיכוטית האיומה של משפחת גלאס, והרומן התמציתי המגיע לשיאו בסיפור הקצר "פראני וזואי".

"פונים לנכדים של הולדן קולפילד" - הניו-יורק טיימס פנה לכמה סופרים ופרופסורים לספרות בשאלה: "האם התפסן בשדה השיפון פונה לצעירים של היום? האם הוא יכול לדבר לדור הפייסבוק?"

ג'י פאריני (משורר וסופר(: "התפסן בשדה השיפון התאים לזמנו ולמקומו הרבה יותר מאשר לזמננו. זהו רומן תקופתי, כזה שעשה דרך ארוכה. תמיד יהיה לו מקום בספרות האמריקנית, על זה אין שאלה. זה שהרבה צעירים ירעדו מעונג לקרוא אותו היום, כפי שעשיתי אני כשהייתי בן 16, קשה לי להאמין".

אליזבט וורצל, מחברת "דור הפרוזאק": "אני לא בטוחה שבן עשרה של ימינו יוכל למצוא נחמה בדרכו של קולפילד כפי שכמה וכמה דורות בעבר עשו. הסיבה, אני חוששת, היא שהם כבר לא ממש בני עשרה יותר. כקונספט שיווקי, כמו שבט הטוויטר, כילדות שקונות ב-Forever 21 ובנים על סקייטבוארד הם כמובן קיימים כבני עשרה, אבל כדור של מרדנות ומבוכה אמיתיים, חרדת הנעורים נעלמה עם המאה ה-20".

אנסטסיה גודסטיין, יוזמת ועורכת אתר לצעירים ומתבגרים: "בניגוד להולדן שחרש את רחובות ניו-יורק בבדידותו, היום צעירים מרושתים לגמרי, לעולם אינם ממש לבד. האינטרנט והטלפון הסלולארי מאפשרים להם להישאר מחוברים לחבריהם 24/7. אנחנו חיים בתרבות של וידויים רוויה בריאליטי, ושיתוף רגשי עם קהל בלתי נראה הפך לנורמה דרך הטוויטר, פייסבוק, עדכוני סטאטוס וכו'. כך שהכתיבה של סלינג'ר בגוף ראשון יכולה להתאים לקוראים בעולם שבו חשיפה קיימת בכל מקום. שאלה מעניינת יותר היא לחשוב מה היה עושה הולדן קולפילד לו היה בן עשרה היום".