חסר תוחלת

בגין אירוע מסוים, זכאי אדם, לעתים, לתשלום מגורמים שונים. אדם שניזוק כתוצאה מרשלנותו של אחר ושהפך נכה בגין כך, יכול להיות זכאי הן לתשלום פיצויים מן המזיק והן לתשלום גמלת נכות מן המוסד לביטוח לאומי. הדוגמאות עוד רבות ומגוונות. הגיונם של דברים מחייב, שאותו אדם לא יזכה לכפל תשלום בגין אותו עניין, בגין אותו "ראש נזק".

זה הטעם העומד בבסיס הוראת הדין, שלפיה כאשר המוסד לביטוח לאומי משלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה לנפגע, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם לו פיצויים, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל, מן הצד השלישי, שיפוי על הגמלאות, שהמוסד שילם או שהוא עתיד לשלם. "כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי", כך הוטעם לא אחת בעבר.

אלא שאליה וקוץ בה. על-פי הדין, לכאורה, זכות השיפוי, העומדת למוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק, בגין גמלאות שהאחרון צפוי לשלם לנפגע, מחושבת על בסיס לוחות סטטיסטיים, המשקפים את הנתונים הממוצעים, לרבות את תוחלת החיים הממוצעת. כך, ככל שבעקבות האירוע המזיק, נתקצרה תוחלת חייו של הנפגע, יהיה על המזיק לשפות את המוסד לביטוח לאומי, כאילו תוחלת חייו של הנפגע לא נתקצרה.

המרוויח מכך יהיה, כמובן, המוסד לביטוח לאומי. הוא יזכה לסכומי כסף, שבפועל, ככל הנראה, לא יהיה עליו לשלם לנפגע. משאת סכומי הגמלאות העתידיים נהוג לנכות מסכום הפיצויים, שהמזיק מחויב לשלם לנפגע, הנפגע הוא זה שיוצא בחסרון כיס. הסכום שייגרע ממנו יחושב על-פי תוחלת חיים ארוכה מזו הצפויה לו, ולבסוף הוא יזכה לפיצויים ולתגמולים בשיעור, הנמוך מזה, אליו כיוון בית המשפט. לא תקין על פניו.

זכות שיפוי

סוגיה כזו בדיוק באה בפני שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה רביד. היה זה בתביעת פיצויים, שהגיש כליפה גבאי (באמצעות עו"ד יעקב אביעד), נגד שירותי בריאות כללית (שיוצגה בידי עו"ד יעקב אבימור ושרון דלמן-קראוס), בגין איחור ניכר באבחון מחלת הריאות, ממנה סבל. איחור זה, כך נטען, הביא בין היתר להפחתת סיכויי ההחלמה של גבאי, הוא נאלץ לעבור השתלת ריאה, ותוחלת חייו נתקצרה באופן משמעותי.

לאחר שהשופט רביד קיבל את תביעתו של גבאי, ופסק לו פיצוי בשיעור כ-4.3 מיליון שקלים - מיליון שקלים מתוכם שיקפו את הפיצוי בגין קיצור תוחלת חייו - הוא נדרש לשאלה, נשוא רשימה זו: האם מן הסכום האמור עליו לנכות תגמולי המוסד הביטוח הלאומי, שיקבל גבאי, בהתחשב בקיצור בתוחלת חייו, אם לאו?

שאלה זו רלבנטית עד מאוד. על-פי חישובים אקטואריים, לגבאי כבר שולמו תגמולים, בגין קצבת נכות מעבודה בעבר, בשיעור כחצי מיליון שקלים, ועוד צפויים להשתלם לו תגמולים בשיעור כ-2.3 מיליון שלקים בגין קצבה זו בעתיד. לסכום זה הגיע האקטואר בעזרת לוחות ההיוון, שנבנו על בסיס תוחלת חיים ממוצעת. תוחלת החיים של גבאי, הנגזרת מלוחות אלה, עמדה על 70 שנה ו-7 חודשים.

משהתברר לרביד, כי תוחלת חייו הצפויה של גבאי קצרה מזו, הוא קבע, כי את שיעור קצבת הנכות מהעבודה, לה הוא יהיה זכאי בעתיד, יש לחשב בהתאמה לתוחלת חייו-שלו, ולא בהתאמה לתוחלת החיים הממוצעת.

לקביעתו זו של רביד מספר טעמים: "זכות השיפוי העומדת למוסד לתבוע מצד שלישי (המזיק) את הגמלאות ששילם לנפגע, הינה למעשה, מבחינה מהותית, זכותו של הנפגע עצמו אשר המוסד נכנס לנעליו. זכות זו נגזרת מעקרונות התחלוף ומקובל לראותה כזכות סוברוגציה", הטעים. כך, עקרון זה מוגשם על-ידי הפחתתן של גמלאות המוסד מסכום הפיצויים, שהנפגע יהיה זכאי לקבל מן המזיק, והקנייתה למוסד של הזכות לתבוע השבתן.

מכך הסיק רביד מספר מסקנות. האחת, שזכות ההשבה, העומדת למוסד לביטוח לאומי כלפי צד שלישי, הנה בגבולות הפיצויים, שנפסקו לנפגע בגין הפגיעה, בתביעה שהגיש נגד הצד השלישי, כשהתקרה היא סכום הנזק, שנפסק לנפגע. השנייה, כי בגדרי תביעת השיפוי שלו, על המוסד לביטוח לאומי להוכיח גם את זכותו של הנפגע כלפי המזיק.

"באופן דומה, יש לקבוע כי קביעה בדבר קיצור בתוחלת החיים של נפגע, בהליך המשפטי המתברר בין הנפגע למזיק (צד שלישי) - הגודרת שיעור הפיצויים הנפסקים לנפגע בעתיד - מחייבת גם את המוסד בתביעת ההשבה שיגיש נגד המזיק", הוסיף רביד והסביר: "תביעה זו של המוסד קמה מכוח זכות התביעה של הנפגע כלפי המזיק, ונופלת בהעדרה".

ועוד: "בעניין זה, איני רואה מקום להבחין בין הגבלת תביעת השיפוי של המוסד לתקרת סכום הפיצויים שנפסקו לנפגע בפסק הדין, לבין הגבלת התביעה לממצאים ולמסקנות נוספים שנקבעו בפסק הדין הגודרים היקף הפיצויים להם זכאי הנפגע מהמזיק, ובכללם, קיצור בתוחלת חייו של הנפגע". והמסקנה: "בהתאמה, ינוכו מסכום הפיצויים לו זכאי הנפגע תגמולי המוסד לפי תוחלת חייו הצפויה".

רביד ראה להדגיש, שלא הוא "המציא" את כלל הניכוי החלקי. תחילה, הוכר כלל זה בהתייחס לנזקים, שלא הוסבו במעשה העוולה. הוא הוחל גם ביחס לתביעות, בהן נקבע שיעור נזק חלקי, בדרך הפשרה, מבלי ששאלת אחריות המזיק התבררה לגופה. "נפסק כי, ככלל, יש לשום את שיעור גמלאות המוסד - לצורך ניכויו מסכום הפיצויים לו זכאי הנפגע - על פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, גם אם נקבע בדרך הפשרה".

מכך ראה רביד להקיש גם על העניין שבפניו. "גם ניכוי מלוא גמלאות המוסד בהליך בו נקבע קיצור בתוחלת החיים של הנפגע, עלול להותיר את הנפגע בחסרון כיס. זאת, ככל שתוחלת החיים של התובע כפי שחושבה לפי תקנות ההיוון הינה גדולה יותר מזו שקבעה* בית המשפט. גם כאן, מתחייב המזיק רק בחלק מהנזק שבגינו משתלמות לנפגע גמלאות (שכן תקנות ההיוון מניחות תוחלת חיים ארוכה יותר). לפיכך, על מנת שלא להותיר את הנפגע בפיצוי חסר, יש לנכות מסכום הפיצויים רק את חלק הגמלאות שהינו כדי שיעור הנזק שהושת על המזיק לאור הקיצור בתוחלת החיים של הנפגע - ולא במלואן", חרץ (ת"א 7009/06).