פרופ' רייכמן: "הדימוי של המרכז הבינתחומי כבית-ספר 'צפוני' - שגוי"

"בתיכון הייתי קצת מרדן. בשישית הבאנו נחש בבקבוק, ועל זה אמר לי המורה לספרות: 'רייכמן, אתה תגיע רחוק - רחוק מכותלי בית-ספרנו'. העיפו אותי מהתיכון, אבל קיבלתי חנינה מהמנהלת: הייתי צריך להגיע אליה אחת ל-3 שבועות לשיחות נפש".

את הדברים האלה מספר פרופ' אוריאל רייכמן, מייסד המרכז הבינתחומי הרצליה, מהמוסדות האקדמיים המובילים ללימודי משפט בישראל, בראיון ל"גלובס".

"הייתי גם שוער כדורגל טוב מאוד - עד שקיבלתי גול באליפות התיכונים מ-30 מטר. ירדתי על הברכיים לקחת, וזה פגע לי בכתף, ומרוב בושה עזבתי. היו לי ידיים שמאליות. אפילו כשרחצתי מכוניות במוסך, הלקוחות לא היו מרוצים. אז לא היתה ברירה: אם הוא לא יודע לעבוד, אז הוא צריך ללמוד. כן, אם לא היו לי ידיים שמאליות, יכול להיות שהייתי היום מוסכניק".

אהרן ברק, מתרגל

"הייתי קצין בצנחנים", מספר רייכמן. "השתחררתי ב-1963 ונרשמתי ללימודי היסטוריה וספרות בתל-אביב. רציתי להיות עיתונאי, כתב צבאי. הם היו היחידים שיצאו לפשיטות עם הכוחות, בעיקר הצנחנים. הגשתי מועמדות לעיתון 'במחנה', והם ביקשו שאכתוב משהו. כתבתי בנאיביות על פיצוץ שרונה על-ידי הלח"י, וזו תקופת בן-גוריון, מפא"י. הם אמרו שהכישרון ניכר - אבל לא בבית-ספרנו. ואז, במקרה, הגיע אלינו הביתה ידיד משפחה, שאמר שאם היה מתחיל מהתחלה, - היה הולך להיות עורך דין. אז אמרתי, בוא נראה.

"נרשמתי לאוניברסיטה העברית וראיתי שהמקצוע מרתק. הוא עוסק בחיים, במציאות, בשאלות איך צריכה להיות ההתנהגות האנושית. נשביתי בקסם, הקדשתי את כל-כולי.

"היו לי מורים נהדרים. לימדו שם שופטי העליון משה זילברג, שמעון אגרנט, אלפרד ויתקון, חיים כהן ויואל זוסמן. המתרגל שלי היה מורה נפלא, בן 27, בשם אהרן ברק. היה מתח באוויר, התחילו ליצור שם את המשפט הישראלי המקורי.

"לא עבדתי, והמשפחה עזרה לי. חיינו בצניעות. היינו הולכים ברגל לרחמו ואוכלים בשוק אורז עם חתיכת קציצה ושותים גזוז. בסופי שבוע הייתי מקבל מאבא את הקטנוע".

מהאקדמיה לפרקטיקה

"סיימתי את לימודיי בהצטיינות, והדיקן ביקש שאשאר באקדמיה", אומר רייכמן. "אמרתי לו שהמשפט הוא בפרקטיקה, והלכתי להיות עורך דין. התמחיתי בבית המשפט העליון אצל בנימין הלוי, ועבדתי אצל אבא של צלי ורפי רשף. הופעתי בבג"צים בהצלחה גדולה. התמחיתי במשפט מסחרי ובליטיגציה, אבל אמרתי לעצמי: להעביר את החיים בייצוג, בלנהל משא-ומתן, בלהעביר כסף מאחד לשני ובדרך לגבות שכר-טרחה - לא נותן לי משמעות. חתכתי את המשכורת בחצי, והלכתי להיות אסיסטנט באוניברסיטת תל-אביב.

"הגעתי לשם ב-1969. אמנון רובינשטיין היה כוכב זוהר, הראשון ששבר את הפורמליזם ביחס לסטודנטים, התייחס לבעיות החברה ונקט עמדות מוסריות. הוקמה אגודה של שלטון החוק, והוא חיפש סטודנטים שיתנדבו. אני הייתי בצוות היחיד שהשלים את המשימה שלו - גילינו ילד נורמלי, אינטליגנטי, שמאושפז בין חולים בבית טינה. הוא סבל מרעב בחצור-הגלילית, ובטעות איבחנו אותו כמוגבל או כבעל לקויות נפשיות, אישפזו אותו, והוא הפך לעובד ללא שכר של בעלי המקום. חילצנו אותו. בעקבות הדו"ח שלנו, סגרו את המקום".

למה לי פוליטיקה

"ב-1973 כתבתי דוקטורט בשיקגו", מספר רייכמן. "הייתי כבר נשוי. אשתי היתה רופאה, עשתה שם התמחות בגינקולוגיה. כשפרצה המלחמה, טסתי לארץ ונלחמתי במג'דל שמס, פיקדתי על כוח משימה. חזרתי מפשיטה, הלכתי לישון ב-4 בבוקר, וכשקמתי, בערך ב-11, ישב מישהו ליד האוהל שלי, לא היה לו לב להעיר אותי, ואמר לי: 'אחיך נהרג'.

"אמנון רובינשטיין הגיע לשבעה בבית הוריי. הוא ביקר את אמנון אברמוביץ', שהיה תלמיד בפקולטה למשפטים, ראה אותו שרוף והיה מזועזע. היו לנו שיחות על פעילות פוליטית או ציבורית, יצאנו לחצר, ושם הוא החליט שצריך לעשות משהו. חזרתי לארה"ב להשלים את הדוקטורט בכאב לב גדול, וב-1975, כש'שינוי' הוקמה, עזרתי לאמנון. הייתי יו"ר ועדת הביקורת בדש, ניהלתי משא-ומתן עם שמוליק תמיר לפרק את דש, ועזרתי לאמנון עד שנכנס למרצ, שלא ייצגה את השקפותיי. לאחר מכן עזרתי לפורז, שעזב את מרצ, להקים מחדש את 'שינוי'.

"ברגע שחשובה לך החברה הישראלית ועתידה, ויש דברים שלא מקובלים עלייך, אתה רוצה לסייע. זה מה ששלח אותי להשקיע 8 שנים מחיי בחוקה בישראל. נלחמתי לשנות את שיטת הממשל וליצור מצב שיתקבל חוק זכויות האדם. היו סקרי דעת קהל שנתנו לחוקה לישראל 14 מנדטים, אבל אני אמרתי שהרעיון של החוקה לא ייעשה בו שימוש פוליטי. כל חיי הייתי יזם לתועלת הציבור, בלי שרציתי להיבנות או להתקדם פוליטית".

חוקה לישראל

"ב-1986, כשהייתי דיקן הפקולטה למשפטים בתל-אביב, זימנתי אליי כמה פרופסורים ואמרתי: 'אנחנו כותבים חוקה'", נזכר רייכמן. "לקח לנו שנה וחצי. זה היה כל-כך מרגש לכתוב, שהייתי בטוח שגם חברי הכנסת ייקחו את המסמך וידונו בו. הרצון היה לשים על השולחן כלי חינוכי שיבטא את הערכים שבשמם נוסדה מדינת היהודים. הנשיא הזמין אותנו להצטלם, וראש הממשלה והחברים מהפקולטה אמרו 'עשינו את שלנו'. אני הקמתי את תנועת 'חוקה לישראל', אולי המבצע השני הכי קשה בחיי, עם כמה סטודנטים שהתנדבו, ביניהם הג'ינג'י מהאגודה, אליעד שרגא.

"תארו לעצמכם, בא פרופסור ומנסה לשנות את שיטת הממשל בארץ. הצטרפו אליי שניים: אריה רוטנברג, פרסומאי, ואל שווימר, שעזר לנו לגייס כספים. שווימר הוא דמות הירואית בפני עצמה: מהמח"ל, הביא מטוסים במלחמת השחרור, הקים את התעשייה האווירית, ועד היום, בן יותר מ-90, לא דובר עברית.

"השלישייה, עם אייל ארד ומוטי מורל, יצאה למלחמה. זה היה מאבק בלתי אפשרי, אף אחד לא האמין בו, אבל כל פעם עלה גועל נפש חדש בציבור, השיא היה בתרגיל המסריח, הפגנה של רבע מיליון אנשים, נוצר גל גדול, והוא הוביל לשינוי שיטת הממשל, לבחירה ישירה של ראש הממשלה ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

לוף בבינתחומי

"עד 1989 היו 75 אלף סטודנטים בישראל, היום יש מעל 280 אלף", אומר רייכמן. "מהפכה אקדמית אדירה, והיא התחילה ב'רמות משפט'. לא היו מספיק מקומות, אז סגרו את הכניסה לאקדמיה. נעשה עוול. חשבו ששומרים על מצוינות אקדמית, אבל המחיר היה החרפת הפערים החברתיים. זה הפריע לי, והתחלנו להילחם. רובינשטיין, חושב שגם ליבאי, הביאו חוק להקמת מכללות, שיהיה אפשר להיות עורכי דין ללא תואר אקדמי. שכנעתי את משה מני, נשיא האוניברסיטה, איש פתוח, רפורמטור וחבר טוב שלי, להקים לצידה עוד בית-ספר למשפטים, וכך הוקם 'רמות משפט'.

"אבל האוניברסיטה התנהגה בצורה מחפירה לסטודנטים שם. דרשו מהם יותר כסף בחניה, לא היו להם זכויות בבריכה, נתנו להם את החדרים הכי דפוקים, עשו להם בעיות אפילו להיכנס לספרייה. נלחמתי איתם, והצלחתי לא רק שהעסק יתקיים אלא שיקבלו גם תואר אקדמי, שילמדו עוד סמסטר ומשהו בפקולטה למשפטים בתל-אביב. זה היה מאוד מרגש.

"כשהם סיימו, דיברנו על המאבקים, ואמרתי: לעולם לא אשכח את המחזור הראשון של 'רמות משפט'. ופתאום נעמד כל הקהל, הסטודנטים והמשפחות, ונתן סטנדינג אוביישן של כמה דקות. אני ישבתי רכון. זה היה מאבק ששבר את הסגירות האקדמית, את הקרטל האוניברסיטאי. כשהאוניברסיטה בעצמה סגרה את 'רמות משפט', התחיל המרכז הבינתחומי.

"התחלתי לחפש מקום לאוניברסיטה הזו. הייתי בצפת, בעפולה, במקווה-ישראל, ברעננה. ואז הצבא יצא מהמקום שבו אנחנו נמצאים. היה שם בסיס נ"מ, שעבר לדרום, והיינו שם קבוצה קטנה, בצריף שאני יושב בו עד היום, היכן שהיתה פעם המרפאה. ישבה שם כיתה ששמרה, בעיקר שלא יעקרו עצים. כשהגעתי, היו שם שני חבר'ה שבישלו לוף על גחלים.

"הגענו להסכם עם עיריית הרצלייה, שייתנו לנו 100 דונם להקמת המרכז הבינתחומי, התחלנו לעבוד עם 360 סטודנטים, היום יש לנו 5,500. 1,200 מחו"ל, מ-74 מדינות. זה הופך את הבינתחומי לאוניברסיטה הבינלאומית היחידה בארץ.

"אמרתי מראש: אנחנו לא רוצים כסף מהמדינה, אנחנו נקים את הרווארד הישראלית. כשאמרתי את זה ב-1994, חשבו שאני הזוי. חברים שלי אמרו: בסדר, ייקח שנה, שנתיים, מקסימום שלוש, הוא ישבור את הראש. אשתי לא הבינה שאני מסכן את הכול. הלכנו ושילמנו משכורות פי שניים ויותר מהאוניברסיטאות, נתנו את כל הכלים למחקר, והחזרנו לארץ אנשים שלימדו באוניברסיטאות בחו"ל. המכללות קיבלו על עצמן להיות משהו פחות מהאוניברסיטאות, אנחנו אמרנו שנהיה יותר טובים מהן. השגנו את המטרה? כן, בוודאי".

צפונים? אנחנו?

"בניגוד לדימוי שלנו כבית-ספר צפוני, פנינו לאנשים שבאו ממצוקה והרימו את עצמם בשרוכי הנעליים", מספר רייכמן. "אמרנו: אנשים כאלה אנחנו רוצים, ונתנו להם מלגות. יש לנו למשל יותר מהקהילה האתיופית מאשר בתל-אביב או בירושלים. נתנו להם מלגות מלאות וקצת כסף ביד. ואלה חבר'ה אדירים שמכשירים אותם למנהיגות לאומית, ולא רק עדתית. כמעט כל סטודנט שישי מקבל אצלנו עזרה כלכלית. לפעמים רבע שכר לימוד, חצי, או מלא".

* הראיון המלא עם פרופ' אוריאל רייכמן - ב"גלובס הערב" במהדורה המודפסת.