הנגזרים שוב על הכוונת

עמדה זאת משקפת את החששות הרווחים לגבי תרומתם של הנגזרים למשבר של יוון, ולא דאגה כלשהי לרווחתם של אזרחי יוון. בנקי השקעות ומשקיעים אחרים רוכשים חוזי ביטוח נגד חדלות פירעון מצדה של יוון, ורכישות אלה קושרות את יוון באופן הדוק יותר לתוך המערכת הפיננסית הרחבה.

מכיוון שמדובר בניירות ערך שנמכרים מעבר לדלפק, OTC, קשה לברר את זהות הצדדים ואת היקף החשיפה שלהם, והדבר יוצר סיכון של הידבקות במקרה של חדלות פירעון.

האיום של לגארד מזכיר את טענותיהם של גופים רשמיים נגד המכירה בחסר (שורט) של מניות פיננסיות בסתיו 2008. בכמה מדינות הניבו טענות אלה איסור על מכירה בחסר של מניות אלה. חלק מהמשקיעים חוששים מהישנות התופעה, ולפיכך הם מצמצמים את חשיפתם.

אבל מה הטעם באמירות קשוחות כאלה? הרי אין שום הפתעה בכך שנגזרי OTC עלולים ליצור סיכון מערכתי. אחרי הכל, הנגזרים האלה שיחקו תפקיד באסונות פיננסיים רבים בעת האחרונה, כמו AIG, שהגיעה לסף קריסה ב-2008. הבעיות הכרוכות ב-OTC מוכרות היטב.

חוסר השקיפות של השוק מעודד ארביטראז' רגולטורי ומאפשר את היווצרותם של ריכוזי סיכון בלתי נראים. החשיפות עלולות להיות אדירות, מכיוון שהמשקיעים עשויים לרכוש ביטוח מבלי שיהיה להם שום דבר לבטח.

מהאביב שעבר מדברים קובעי המדיניות על כינונה של סליקה מרכזית וסחר בורסאי בנגזרים.

זה לא יפתור את כל הבעיות, אבל זה הגיוני בתור צעד ראשון. מהלך כזה יצמצם את סיכון הצד השני באמצעות איתור חוזים תואמים. דרישות הגילוי הנאות יאפשרו לרגולטורים לאמוד את החשיפה לסיכונים. כמו כן, מהלך כזה ישים קץ לנקודה העיוורת הרגולטורית שמדאיגה כל-כך את לגארד. אבל הפוליטיקאים לא מיהרו לפעול.

לגארד ציינה שהפוליטיקאים עלולים "לרפא את הסימפטומים ולא את המחלה עצמה". ייתכן שיש הצדקה לבחון את "תקפותם" של חוזי CDS. לגארד צריכה להסביר למה היא מתכוונת. אבל לפני שמתחילים יוזמה חדשה, למה לא להשלים יוזמות שעדיין לא הושלמו?