מופע הליצנות של ברקוביץ'

התשובה של ההתאחדות לברקוביץ'? אוחנה יעמוד על הקווים מול רומניה

אם עוד הסתובבו למישהו בהתאחדות לכדורגל רעיונות מופרעים כמו למנות את איל ברקוביץ' למאמן הנבחרת, צריך לקוות שאחרי מופע הליצנות ההזוי שלו גם זה עבר. לכנס מסיבת עיתונאים ובה לבשר לאומה ש"אני רוצה לאמן את נבחרת ישראל", כי "העם אוהב אותי" - זה מעיד בעיקר על נואשות.

קמפיין הבחירות של ברקוביץ' לראשות נבחרת ישראל ספג היום מהלומה כבדה. וכולם צריכים להיות מאושרים מזה.

מה יש לברקוביץ' בעצם להציע? פחות או יותר כלום. קמפיין הבחירות של ברקו כלל ארבע נקודות שלא קשורות לכדורגל. הראשונה: אני אהיה מאמן זול. טיעון שני: העם אוהב אותי. הטיעון השלישי: אין אף אחד שיודע יותר טוב ממני איך מרגיש שחקן כדורגל שחוטף בומבה ברגל. הרביעי (הכי חזק): אני אהיה סקסי.

בואו נחזור על זה לאט: אני זול. העם אוהב אותי. אני יודע איך מרגיש שחקן שחוטף מכה ברגל. אני אהיה סקסי. ללא ספק טיעונים שמאמנים בעולם נוטים להשתמש בהם כשהם מציעים את עצמם לתפקיד של מאמן נבחרת לאומית. מעניין אותי באיזה שלב בראיון התרשמות שלהם עם מוטל'ה שפיגלר, העלו רונאלד קומאן, פרנק רייקארד ורוברטו דונאדוני אחד מהטיעונים האלו.

רק טיעון אחד היה חסר. ההוא, נו, זה שקשור לניסיון ולעניינים מקצועיים.

כל אותם מאמנים זרים שהוזכרו כמועמדים לאמן את הנבחרת, ההתאחדות לכדורגל הגיעה אליהם רק בגלל דבר אחד: הם נחשבים לאנשי מקצוע טובים. אל ברקוביץ' הגיעו בהתאחדות לכדורגל בגלל קמפיינים מתוקשרים ומיוחצ"נים שנבעו בעיקר מהשיממון התקשורתי סביב מאמן הנבחרת הקודם, ומהעובדה שבמילא אנחנו על הפנים, אז תנו לברקוביץ' לנסות. אולי בטעות יקרה משהו.

אם הקמפיין הזה בטעות יוביל את ברקוביץ' לתפקיד המאמן הלאומי, זו תהיה נקודת השפל הגדולה ביותר של ההתאחדות לכדורגל. אבי לוזון ייזכר כיו"ר הראשון שקבע את המאמן הלאומי בגלל לחץ של הרחוב.

מי שרוצה אנלוגיה מצוינת לסיפור איל ברקוביץ' יכול לקחת אותה מהסרט "איש השנה" עם רובין וויליאמס. עיתונאי מוערך בארה"ב שחובט בפוליטיקאים בתוכניות האירוח שלו, עד שיום אחד מישהו בקהל קם ומציע לו בצחוק: "למה שלא תרוץ לנשיאות, גם ככה כל הנשיאים פה גרועים". וויליאמס צוחק כמובן, אבל אחרי כמה ימים מתחילה תחנת טלוויזיה קטנה קמפיין תקשורתי (אופירה?) להרצתו לנשיאות, ובסיומו הוא מגיע לבית הלבן.

ביום שהוא מתיישב על הכסא בבית הלבן, הוא פורש רגליים על השולחן ושואל את עצמו: מה לעזאזל עושים עכשיו. הכל היה בדיחה.