1. אין כמעט ספורטאי ישראלי ייצוגי, בכל ענף שהוא, שלא מכיר את ההרגשה הנוראית הזו. בעוד שאר המשתתפים מ"מדינות נורמליות" מתעסקים אך ורק בספורט ללא שום דאגה לביטחונם האישי, נאלצים אנו, נציגי "אימפריית הרשע הישראלית" להסתובב עם שומרי ראש חמושים, ולענות על שאלות פוליטיות הרות גורל באמצע אירוע ספורט שאמור לספק בידור.
כדי להבין כמה ההישג של שחר פאר בדובאי הוא עצום, צריך להבין קודם כל שהשיטה של "לעלות למגרש ולשים את הכל בצד" היא יפה אולי כאמירה. אבל לדברים שמסביב יש השפעה עצומה. אי אפשר באמת להתנתק. זכור לי במיוחד מפגש גביע דייויס ב-1987 מול הודו ברבע גמר הבית העולמי בניו דלהי. לפני המפגש איימו גורמים פרו פלסטינים לפוצץ את האירוע והאבטחה היתה כבדה באופן קיצוני. סגרו קומה שלמה במלון עבורנו, ובזמן המשחק במקום לחשוב על היריב ישבו לנו בראש טוב טוב אותם 1,500 איש מחוץ לאצטדיון שערכו נגדנו הפגנה אלימה.
לאצטדיון עצמו הוכנסו רק 500 איש (מסיבות ביטחוניות כמובן), ונכחו בו יותר שוטרים חמושים מאשר צופים. המחשבה על המשחק מתערבבת במראות הבניינים שמסביב, שהוקפו ברצועת ביטחון של חיילים והמועדון נראה יותר כמו בסיס צבאי. מיותר לציין שלא נעים לשחק באווירה כזאת. אבל הטרגדיה של אולימפיאדת מינכן קבעה כללי משחק חדשים.
אבל נדמה שמה שעובר על שחר פאר השנה הוא שיא השיאים. הספורטאית המובילה שלנו עוברת שבעה מדורי גיהנום בחודשים האחרונים. זה התחיל בניו זילנד ואוסטרליה עם ההפגנות נגדה, ונמשך השבוע בדובאי. מה שיפה אצל פאר - והאמת די מחמם את הלב- זה לראות איך הידיעה שהיא תקועה כמו עצם בגרון למארגנים נותנת לה מוטיבציית יתר להצליח.
2. בתור שחקן לא חוויתי מעולם הרגשה של עוינות כפי שפאר חווה כעת. הסתובבנו בעולם כאזרחים פרטיים ומעולם לא נזקקתי לאבטחה בטורנירים הרגילים. המדינה הערבית היחידה שבה שיחקתי היתה מצרים ב-1991, אבל כשהגעתי להתחרות בקהיר זכיתי ליחס של מלך.
בשונה משחר, אני תמיד נמנעתי מלהירשם לטורנירים שנערכו במדינות "לא ידידותיות". תיאורטית חייבים מארגני כל הטורנירים לאפשר כניסה לכל שחקן, ללא קשר ללאום שלו, זה חוק יסוד בסבב הגברי והנשי כאחד. לא פעם השתעשעתי באפשרות להירשם לטורניר בדובאי, קטאר או קזבלנקה רק בשביל לראות מה יקרה. אבל בסוף תמיד התקפלתי. אחרי הכל, בכל שבוע נתון יש שניים-שלושה טורנירים נוספים במדינות לא מוסלמיות, ולא ראיתי סיבה ללכת למקום שבו אני לא רצוי.
שנים אחרי שפרשתי עשה אייל רן את מה שאני לא עשיתי: הוא נרשם לטורניר דובאי (למוקדמות) וכשקיבל סירוב לוויזה התלונן ב-ATP, שמצדו הציע לרן פיצוי מאוד מכובד על מנת שלא יעשה יותר מידי רעש ויסכים לא לטוס לטורניר. רן קיבל צ'ק שמן, הרבה יותר שמן ממה שהיה מרוויח לו היה מתחרה.
אצל פאר המצב שונה. סבב הנשים אינו מפוצץ בטורנירים כמו הגברים, והטורניר בדובאי הוא אחד הגדולים בשנה מבחינת סכום הפרסים. אחרי הסאגה בשנה שעברה שבגינה נקנסו המארגנים בסכום חסר תקדים של 300 אלף דולר בגין אי הכנסתה של פאר לדובאי, השנה הם כבר העדיפו לעקם את האף, הצמידו לפאר 16 מאבטחים, תקעו אותה במגרשים צדדיים ודאגו להעלים אותה משאר השחקניות והמדיה.
צחוק הגורל הוא שדווקא בטורניר הטעון הזה הצליחה פאר להשיג השבוע את שלושת הניצחונות הכי איכותיים שלה השנה, כולל היום על נה לי הסינית (10 בעולם) ובעיקר הניצחון אתמול על המדורגת 3 בעולם ווז'ניינקי, הפינליסטית של הגראנד סלאם האחרון בניו יורק.
3. בלי כל קשר לאירועים התקשורתיים-ביטחוניים שהיא עוברת, שחר נותנת עד עכשיו עונה חלומית ובדירוג בשבוע הבא היא צפויה למצוא את עצמה חזרה בין 20 הראשונות בעולם, לראשונה מאז יוני 2008, עם סיכוי סביר לשבור את דירוג השיא שלה שעומד על 15 בעולם. בשבועות האחרונים היא מנצחת שחקניות שמדורגות מעליה.
אבל הכי מרשים בכל הסיפור הזה הוא העובדה שאחרי שנתיים לא טובות, אחרי שהביטחון העצמי שלה התרופף, נדמה שהיא הצליחה לייצב את הספינה. כשראיתי אותה בניו יורק בקיץ האחרון היא לא שיחקה טניס גדול, אבל נראה היה שחזר לה הזיק לעיניים. שפת הגוף שידרה חיוביות, היא היתה אנרגטית ונראתה קלילה על המגרש אחרי תקופה די ארוכה שבה היא חיפשה את עצמה ולא ממש מצאה. בשיחה קצרה איתי היא הביעה את שביעות רצונה מהחיבור עם המאמן החדש, פאבלו ג'אקופלי. אבל בעיקר מה ששידרה היה מקצוענות בריאה, של שחקנית בוגרת שיודעת מה היא רוצה מעצמה.
היא הפסיקה לקרוא עיתונים ואתרי אינטרנט עמוסים בטוקבקיסטים, המשיכה לעבוד על המשחק שלה ובעיקר המשיכה להאמין שמה שעבד טוב בתחילת הקריירה ימשיך לעבוד גם עכשיו. בניגוד מוחלט למשל לדודי סלע, שחר תמיד היתה שחקנית שיטתית ויסודית שבונה את עצמה לטווח ארוך ומתכננת בקפידה את לוח השנה. עושה תקופות הכנה ולרוב מגיעה לטורנירים מוכנה פיזית ונפשית. החוסן הנפשי והכושר הגופני הגבוה שלה שווים לה מספר לא מבוטל של ניצחונות בכל שנה. בקצב הזה היא אולי תשבור את הקרח ותהפוך לישראלית הראשונה שתגיע לטופ-10.
המסר שהיא העבירה לספורטאים שמחפשים קיצורי דרך הוא פשוט: המקצוענות ומוסר העבודה שהביאו אותה לצמרת בתחילת הקריירה, הם גם אלו שהחזירו אותה לשם.
הדרך של שחר לחצי הגמר - כמה כסף זה שווה לה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
