תופסת אותנו במילה

מילים. הצורה המבנית הצלולה ביותר שהמין האנושי המציא כדי לתקשר. אין פשוט וברור מהן ובעיקר אי אפשר בלעדיהן. ילדים משתמשים בהן כדי שיבינו אותם חבריהם, פוליטיקאים - כדי להנהיג את הציבור, סופרים - זה כלי העבודה שלהם להעביר ככל האפשר את הרעיון ואת הסיפור אל הקוראים.

האומנם?

"אבא ואמא. כדור. מכונית. אלה הן אולי המילים היחידות שהיו שלמות ותמימות כשלמדתי אותן. ואחר כך גם הן נהפכו, נעקרו מתוכי ושבו והוכנסו במהופך, ההפך מכדור הוא גם כן כדור, ההפך מאבא ואמא אבא ואמא. מה זאת מכונית? לכל המילים האחרות כבר הייתה מלכתחילה מחצית של שתיקה כמשקולת עופרת על כפות הרגליים, כמו שלירח יש צד אפל שמסתובב איתו גם כשהוא מלא. אבל הוא לפחות מוסיף לחוג במסלולו. ואילו אצלי עמדו המילים במקומן בלי ניע, אבל עכשיו אני משחררת אותן, ואם לא תהיה ברירה, אהיה מוכנה אפילו לכרות איתן כף רגל זו או אחרת. כדור. כדור". ככה פותחת ג'ני ארפנבק את "ספר המילים", ומספרת את העובדות שבמהלך הספר הצנום הזה משנות את צורתן ואת משמעותן הפשוטה והבסיסית מחיים למוות, ומאור לחושך גדול.

ספרים רבים התעסקו בשלטון הרצח והאימה של הגנרלים בדרום-אמריקה, ("המשרד למקרים מיוחדים" - נתן אנגלנדר, "חגיגת התיש" ו"תעלוליה של ילדה רעה" - מריו ורגס יוסה), סופרים כמו איזבל איינדה ומארקס ואחרים הפכו את הסבל ליצירות שחלקן מופתיות, אבל מה שעושה ג'ני ארפנבק ב-120 עמודים קצרצרים, הוא מהלך ספרותי ויצירתי מקורי, שהופך קרביים מהמקום הבלתי צפוי ביותר.

על הנעלמים, הנחטפים, הנזרקים ממטוסים - כולנו שמענו; את התופעה של עמידה מהצד ועצימת עיניים לנוכח הזוועות - כולנו מכירים. לבנו אפילו די גס בעובדות. הן תמיד קורות במקום אחר ולאנשים אחרים. כדי לבקוע את האטימות והאדישות של ההרגל חייבים למצוא דרך אחרת לספר את האירועים. דרך פחות מובנת מאליה. פחות ברורה. פחות מתבקשת. ואת המחסום הזה מסירה ג'ני ארפנבק, שהוכתרה על-ידי ה"פרנקפורטר אלגמיינה" כגדולה בסופרי הדור הצעיר בגרמניה.

בעזרת המילים הכי פשוטות והכי ראשוניות היא מוכיחה שמכבסת המילים קיימת לא רק בהיתממות של מילים ופעלים כמו "טוהר" ו"טיהור", אלא אפילו במושגים הבסיסיים ביותר לקיום האנושי: אמא ואבא.

כבר ב"חמדת" הוכיחה טוני מוריסון, איך אפשר להשתמש בשפה ובתיאורים כדי לכסות, ולהסתיר, ולשחרר אינפורמציה רק במקום ובזמן המתאים לסיפור. ארפנבק לוקחת את הטכניקה הזו צעד קדימה. לא לחינם הספר נקרא במקור "מילון". מפי הילדה המספרת אנחנו מגלים משמעויות ופירושים חדשים למילים מוכרות, עד כדי כך שכשמגיעים לסיום חוזרים להתחלה לקריאה שנייה, שרק בה ניתן בעצם להבין את הטקסט במישור הנכון שלו.

"ולקחו אותי בכוח. לקחו בכוח. כן, כן, אני אומרת, אני יודעת. אבא שלי כבר סיפר לי הכל. השם שלי הוא לא. כן. וגם מתנות יום ההולדת שלי היו כל השנים ביום הלא נכון. כמובן. כמובן... אבל יום אחד בשנה חייב להיות יום ההולדת שלי. מכל הימים בשנה. יום אחד, שהיה שם כל הזמן. מילה אחת מכל המילים חייבת להיות המילה האחרונה, אולי סכין, או מילה אחרת שהייתה שם כל הזמן".

האמא היא לא האמא, והאבא אינו האבא, והבית נגזל, ו"המקום הטוב ביותר להוציא את האמת לאור הוא בין הרגליים", ו"ספר המילים" הוא יצירת אמנות קטנה, מדויקת, ובעיקר חשובה.

"ספר המילים", מגרמנית: טלי קונס, כתר, 120 עמ'