הייתי ספורטאי. פרשתי. מי אני בכלל?

כבר כמה ימים שאני מגלגל את מסיבת העיתונאים ההזויה של איל ברקוביץ' בראש. מה הסיכוי שאני הייתי מגיע לכזה תסכול אחרי הפרישה שלי. אבל כדי להבין את הסיטואציה שאליה נקלע ברקוביץ', בואו ננסה להבין מה עובר על ספורטאי רגע אחרי שהאורות הנוצצים נכבים מעליו והוא הופך להיות כאחד האדם.

‎‏1. התלבטויות. למרות שהחיים של ספורטאי מקצועני הם קשים פיזית ונפשית, בהרבה מאוד מובנים הם הרבה יותר פשוטים משל בני גילו. אין לו את ההתלבטויות "האמיתיות" של צעירים שסיימו צבא וצריכים להחליט אם לטוס לדרום אמריקה או להודו למסע תרמילים, להירשם לאוניברסיטה או לפתוח חברת סטארט-אפ. בניגוד לבני אדם רגילים, חייו של ספורטאי מקצוען (במידה והוא מגיע לרמה גבוהה שתפרנס אותו) די ברורים וניתנים לחיזוי מראש פחות או יותר. אני למשל ידעתי בגיל 10 שאני הולך להיות טניסאי מקצועני שיסתובב בעולם וישחק טורנירים, לעומת חברי לבית הספר ש"סתם חיו" חיים נורמליים נטולי דאגות והתפתחו כבני אדם בצורה הדרגתית וטבעית. הידיעה שבחרתי את מקצועי לעתיד בגיל צעיר הפכה את חיי לדי פשוטים - כל זמן הפנאי שלי בשנות ילדותי הוקדש לאימונים ולתחרויות, וכך גם היה כשהפכתי למקצוען (בגיל 16). במשך 13 שנים טסתי מטורניר לטורניר, ממפגש גביע דייויס לזה שאחריו, ובין הטורנירים הייתי מתאמן 5-6 שעות ביום כששאר הזמן הוקדש לטיפולים ומנוחה. חיים ללא הרבה שאלות, התלבטויות או החלטות קשות.

הכל היה ברור ופשוט - אם ניצחתי הכל היה ורוד, הכסף זרם, הדירוג עלה והעיתונאים היללו. כשלא הלך אז הייתי בדאון, חשבון הבנק הלך והידלדל והעיתונאים התחילו להספיד. לא קל, אבל די פשוט, ברור וגם הוגן והגיוני.

‎‏2. אני מלך. ‎המשמעת העצמית הנדרשת מספורטאים בגיל צעיר אמנם הופכת אותם ליותר בוגרים ועצמאיים בגיל צעיר, כי הם מתמודדים עם מצבי לחץ, ולמעשה רוכשים מקצוע בגיל שבו ילדים אחרים משחקים בגוגואים (היום זה אינטרנט). אבל בלא מעט מקרים יש נכות רגשית/חברתית שכרוכה בבגרות הזאת. ספורטאי שמקדיש את כל חייו עבור ענף ספורט לא רואה את התמונה הכללית של החיים, ובהרבה מקרים לא ממש יודע מיהו בכלל עד אחרי הפרישה. הזהות שלו מתערבבת עם הזהות שלו כשחקן טניס/כדורגלן/כדורסלן/ או כל ענף אחר.

כספורטאי פעיל שהגיע לרמה שבה אתה מרוויח הרבה יותר מהאדם הממוצע וזוכה לפרסום ותהילה, אתה מתרגל לדברים ש-99.9 אחוזים מבני האדם לא זוכים להם - לימוזינות אוספות אותך בשדות תעופה, אתה חי במלונות פאר, אנשים מזהים אותך בכל מקום ונותנים לך יחס של מלך לא בגלל שאתה אדם גדול או חכם, אלא אך ורק בגלל שאתה מסוגל לחבוט לא רע בכדור טניס.

הרגע הזה שבו החלום נגמר הוא דרסטי. בגיל 30 אתה "נזרק" לעולם האמיתי, ללא שום יכולת להתכונן לזה מראש. לא חסרות דוגמאות לספורטאי-על שהידרדרו להתמכרויות שונות (סמים, אלכוהול, הימורים) וגם לפשע, התבזו והגיעו לשפל המדרגה.

‏בסוף 1995 מיד אחרי שפרשתי מטניס מוניתי למאמן האחראי על התכנית ההישגית במרכז הטניס ברמה"ש. העבודה היתה במשרה חלקית, לא ידעתי עדיין לאיזה כיוון החיים שלי הולכים ויריתי לכל הכיוונים: נרשמתי לקורסים במכללה, עבדתי קצת כעיתונאי ובעיקר ניסיתי להתרגל לעובדה שנגמר פרק המשחק בחיי. זו היתה תקופת מעבר לא קלה, עד שהחלטתי ללכת על הקטע של אימון בצורה רצינית. אני זוכר שבשנה הראשונה אחרי הפרישה הגעתי לווימבלדון לסקר את הטורניר עבור "ידיעות אחרונות" כעיתונאי. הסתובבתי בין המגרשים והסתכלתי בקנאה על הקולגות לשעבר שעדיין המשיכו בקריירה וכל כך רציתי ללבוש את בגדי טניס ולקפוץ לתוך המגרש ולהתחרות. זה עדיין בער בי. במשך שנים אחרי הפרישה לא יכולתי לראות משחקים בסבב כי זה היה עינוי עבורי.

‎‏3. טריפ. ‎הנטייה להתמכרויות אצל ספורטאי עבר היא תופעה מוכרת, ונובעת מהעובדה שרמת הריגושים בספורט מקצועני היא אדירה. אי אפשר לתאר לאדם שלא עבר את זה - האדרנלין והאקסטזה של לנצח מפגש ספורטיבי באצטדיון מפוצץ באנשים שמריעים לך, זה דבר שאין לו תחליף ולא מתקרב לרמת הריגושים שאזרח פשוט חווה. אין ספורטאי שלא מתגעגע לזה אחרי הפרישה. רובם גם ימשיכו לחפש את הריגוש אחרי שיתלו את הנעליים, בין אם זה בתחביבים שונים, בעסקים, בהימורים או במקצוע האימון.

אני מקבל את מנת הריגוש הדרושה לי פעמיים בשבוע ממשחק כדורגל בקבוצת חובבים בניו יורק. אפילו שזו ליגה קיקיונית שלא מעניינת אף אחד, אני חייב לספק את יצר התחרותיות, לחוות את השמחה המשכרת של הניצחון או אפילו את הכאב של הפסד. אשתי יודעת שאם אני מחמיץ אימון או משחק, אני בלתי נסבל. העובדה שבחרתי להיות מאמן ילדים גם היא קשורה לרצון שלי לחוות את ההתרגשות הזאת דרך ההצלחות או הכישלונות של תלמידיי.

אני מעריך שאותו יצר תחרותיות וגעגועים לריגושים הם הסיבות שברקוביץ' רוצה לאמן את נבחרת ישראל. הוא כבר לא יכול להעמיד שחקן מול שוער במסירה גאונית או להוביל קבוצה בליגה האנגלית למרכז הטבלה כי הוא גמר את הסוס כשחקן, אבל להעלות את ישראל ליורו או למונדיאל ולהפוך למושיע של העם יכול להיות תחליף לא רע. לנהל משחק בר"ג לעיני 40 אלף צופים יכול להיות די מרגש.

ברקוביץ' הוא דוגמה קלאסית לספורטאי מקצוען שחי שנים במנותק מהמציאות, נהנה מהצלחה מקצועית שעשתה אותו עשיר ומפורסם, ועכשיו כשהוא אזרח מהיישוב אין לו את הכלים החברתיים להתמודד עם המציאות. מסיבת העיתונאים ההזויה ההיא מלמדת על חוסר הבנה בסיסי בכללי התנהגות ראויים לאדם רציני.

ברגע שאתה מסיים להיות שחקן פעיל כל החוקים משתנים. בתור שחקן אתה יכול להיות שחצן, לשים קצוץ על כולם ועדיין יהיו עיתונאים, חנפנים ובעלי מועדונים נואשים שיחתימו קשר בונה עם תנועה טובה ללא כדור וראיית משחק טובה, למרות שהוא חטף בעיטה לפנים מקולגה ולמרות שהוא כמעט מעולם לא סיים חוזה בקבוצה. יכול להיות שברקוביץ' מאמן כדורגל יותר טוב מכל מיני אלישע לווים או ניצן שירזים למיניהם (אני בספק), אבל בשביל להוכיח את זה הוא יצטרך לאמן קבוצות מרכז טבלה כמה שנים ואולי, אם יוכיח את עצמו, ואחרי שיביא אליפות או שתיים - יוכל לדבר על מועמדות לנבחרת ישראל. זו המציאות "העגומה" וכך זה צריך להיות.

ברגע שברקוביץ' פרש והחליט שהוא רוצה להיות מאמן, מישהו היה צריך להסביר לו שהעובדה שפעם היה לו קסם ברגליים היא כבר לא רלבנטית. אין כמעט קשר בין הרמה שלו כשחקן לבין היכולת שלו כמאמן. מדובר בשני מקצועות שונים לחלוטין.

‏4. מקנרו. ‏‎גם בטניס לא חייבים להיות שחקנים גדולים כדי להיות מאמנים גדולים. בישראל יש את שלמה צורף שפרש ממשחק כבר בגיל נוער וייצר אינספור שחקנים ובראשם עמוס מנסדורף, וגם עודד יעקב ורונן מורלי שהיו שחקני סבב ברמה נמוכה מאוד ולתקופה מאוד קצרה, ואחראים לדור השחקנים שאחרי הדור של עמוס ושלי. למעשה, רוב השחקנים הגדולים בטניס לא הופכים למאמנים גדולים, כי בטניס, אולי אפילו יותר מבכדורגל, המאמן חייב לקבל על עצמו תפקיד משני ולשים את עצמו בצל ולוותר על האגו. בלא מעט מקרים זה בלתי אפשרי לשחקני-על כמו איבן לנדל או ג'ון מקנרו, אנשים מהסוג הזה לא מסוגלים להיות כינור שני. כנראה שמהסיבה הזו בדיוק דווקא פטריק מקנרו, האח הצעיר והנחבא אל הכלים לבית מקנרו, הפך לקפטן הרבה יותר מוצלח מג'ון האח הבכור והבכיר.

‏יכול להיות שברקוביץ' יהיה באמת גאון כמאמן, אבל האם הוא מטיל ספק בעובדה שבעוד מספר שנים, אחרי שיאמן מספר קבוצות הוא יהיה מאמן הרבה יותר טוב מאשר הוא היום? כשמאחורי 15 שנות אימון, אני מבין כמה טירון הייתי כמאמן בשנים הראשונות וכמה טעויות עשיתי. היום אני מאמן טוב ומנוסה בכמה דרגות מאשר בתחילת הקריירה, למרות שבאופן אירוני התלמיד הראשון שאימנתי בחיי (דודי סלע) הוא גם התלמיד שהגיע הכי גבוה בדירוג העולמי מכל תלמידיי...

‏כשאני מסתכל על כל סוגיית ברקוביץ', זה מזכיר לי משהו אחד: איל הוא בסופו של דבר הסלבריטאי שמגיע למסעדת יוקרה ומצפה לקבל את השולחן הטוב ביותר בלי לעמוד בתור. וכל זה רק בגלל שהוא מפורסם.