כמה פעמים שמעתם את הביטוי "מתגרשים מבן הזוג אבל לא מהילדים"? למרבה הצער, לאחר הגירושים, מגלים הורים רבים שהם אולי לא התגרשו מהילדים, אך הילדים התגרשו מהם.
תופעת ילדים המסרבים לקיים קשר תקין עם אחד מההורים, מתנגדים לקיום הסדרי הראייה, ואינם מוכנים אפילו לקשר טלפוני, מוכרת להכאיב, והשאלה הקשה היא כיצד מתמודדים עם התנהגות כה פוגענית.
השאלה מי אשם בהתנכרות היא מטבע הדברים מורכבת. ראשית, כשמדובר בילדים בגיל ההתבגרות צריך לזכור שהם נמצאים בגיל שבו פעמים רבות מתנכרים להורים בלי קשר לגירושים, וגם הורים הנשואים באושר מגלים פעמים רבות לתדהמתם שהילד החייכן והחמוד הפך למתבגר זעוף שלא מוכן לפתוח את הדלת, ומתקשר בעיקר בנהמות.
מעבר לכך, הגירושים עצמם מכניסים מתח רב ולחץ לחיי המשפחה כולה, ופעמים רבות תגובת יתר של הילד, גוררת אחריה תגובת יתר של ההורה, ומתחיל מעגל האשמות הדדיות.
מכאן עולה שטרם הריצה לבית המשפט, ההורה המרגיש נפגע מהתנהגות הילד צריך לעשות חשבון-נפש באשר לתרומתו להתנכרות הילד. ככלל ניתן לומר שבתי המשפט בישראל אינם ששים להכריז על ילדים כ"מורדים" (מלשון "בן סורר ומורה" של ספר דברים), ובית המשפט ביטא לא אחת את דעתו שלא הילדים הם שהרסו את בית ההורים, אלא הם שעשו כן, ולפיכך אל להם להתפלא שלמהלכים בהם נקטו יש השלכות על הקטין הגדל באווירה כה קשה.
גם אם בית המשפט משתכנע כי הילד מתנכר להורה ללא סיבה מוצדקת או עקב הסתה של ההורה השני, נותרת הבעיה של מציאת סנקציה אפקטיבית וראויה. בפועל בתי המשפט מתמודדים עם הבעיה בכמה מישורים: ראשית הסתה ומניעת קשר עם ההורה השני היא אחד השיקולים בהענקת משמורת להורה המנוכר, לא כעונש להורה המנכר, אלא כניסיון לבנות מערכת יחסים קרובה בין הילד להורה המנוכר.
קנסות לאם מסיתה
הבעיה בשיטה זאת היא שהיא אפקטיבית רק אם תופסים את תופעת ההתנכרות בתחילת דרכה. כשמדובר בילד שהגיע לרמות סכסוך גבוהות מאד עם ההורה, כפייתו להתגורר עם אותו הורה, עלולה להביא דווקא לתוצאה הפוכה - פגיעה חמורה עוד יותר במערכת היחסים. סנקציה פופולרית יותר היא הסנקציה הכספית.
בית המשפט יכול להפחית את המזונות בהם מחוייב האב בגין אותו ילד, או להטיל על האם, המונעת את הקשר, קנסות כספיים. בשנת 2007 חייב בית המשפט לענייני משפחה בירושלים את האם לשלם לאב 10,000 שקלים כקנס בתביעה נזיקית על הנזקים שהסבה לו בהסתת הילדים נגדו, ובמקרה אחר חויבה אם בקנס מצטבר עבור כל פגישה עם האב אליה הילד לא הגיע.
בשנת 2003 הפחית בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן את המזונות בהם חויב האב לסכום המינימלי וביטל את השתתפותו בהוצאות החריגות של הילדים לאחר שפסק שאמנם ילדים אינם אחראים להתנהגות הוריהם בזמן הגירושים, אך מאידך אב אינו כספומט, וילדים שמתנהגים כלפי אביהם בצורה מחפירה אינם יכולים לצפות ממנו לפרס בדמות רווחה כלכלית. ספק רב מוטל גם במידת יעילותן של הסנקציות הכלכליות.
אם הילדים ממורמרים וכועסים על אביהם, האמנם קפיצת ידו והענשתם בסנקציות כלכליות תשכנע אותם או את אימם לשפר את מערכת היחסים שלהם עם האב, או שמא התוצאה תהיה הפוכה. מצד שני גם לא לעשות כלום זה לא פתרון, ולכן יתכן שיש מקום לשקול סנקציות כלכליות מותנות בקבלת טיפול, משפחתי או אישי.
אם יוכיחו הילדים המתנכרים שהם מוכנים לכל הפחות לשתף פעולה עם גורמים טיפוליים שינסו לגשר בינם לבין ההורה המנוכר, ולנסות לשקם את מערכת היחסים הכה חשובה עם ההורה, אזי לא יופעלו הסנקציות הכלכליות, בתקווה שהשיפור המיוחל אכן יגיע.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
