למי קראת כלכלן?

לפני כמעט שלושה עשורים התפרסם מחקר, שהתבסס על משחק שהתנהל בתנאי מעבדה, שלפיו סטודנטים לתואר שני בכלכלה נטו יותר לחפש "ארוחות חינם" ולנצל את השחקנים האחרים לטובתם.

התגלית הביאה ליצירת נישה ייחודית בספרות הכלכלית, המוקדשת כולה לבירור השאלה אם לימודי כלכלה הופכים אותך לבן אדם רע.

הטיעון שמציגה ה"תביעה" מרשים למדי. מחקר חדש שניהלו שני כלכלנים מאוניברסיטת וושינגטון, יורם באומן ואליינה רוז, העלה (שוב) שבתנאי מעבדה סטודנטים לכלכלה נדיבים פחות, נוטים לבחור בגישה בלתי שיתופית, ומוכנים לקבל שוחד. עם זאת, היו גם עדויות הפוכות. למשל מחקר, שבירר מי נוטה יותר לשלם את מסי הוועד בארגונים כמו האגודה האמריקאית לכלכלה, מצא שכלכלנים הגונים יותר מחבריהם מהחוגים לסוציולוגיה ולמדעי המדינה. מכאן אפשר לטעון שפרחי הכלכלה אינם באמת מרושעים ומרוכזים בעצמם, אלא רק מוכיחים שהפנימו את חומר הלימוד ומתנהגים באופן שמתואר בספרי הלימוד הפשוטים.

עם זאת, גם עדויות אלה אינן מרגיעות. באומן ורוז, וכמוהם גם החוקרים ברונו פריי וסטיבן מאייר, הוכיחו שהסטודנטים לכלכלה נוטים פחות לתרום לארגוני צדקה שפועלים באוניברסיטאות. הדבר מטריד, משום שהמידע מגיע לא מניסויי מעבדה אלא דווקא מהתבוננות בבחירות אמיתיות.

לאור הדברים הללו הרשו לי לסנגר על מוסריות הכלכלנים בסדרת טיעונים המבוססים על ניסיון עשיר. נדמה לי שהכלכלנים מתעניינים יותר מרוב הציבור בבעיות העוני והפיתוח; הם נוטים יותר לשקול את טובתם של הזרים כשעולה שאלת הסחר וההגירה; הם מאמינים באופן נוגע ללב ברעיון שעמוק בפנים כולם שווים וטובים בשקילת האינטרסים הפרטיים שלנו. נכון, הם אמנם אינם מתמקדים בתחום מדעי החברה בגזענות ובאפליה כמו מדענים אחרים, אך הדבר קורה משום שלרוב מבלבל מדי לנתח אותם בכלל.

אנחנו נוטים לשכוח שכאשר טבע ההוגה מהמאה ה-19 תומס קרלייל את הביטוי "המדע המדכדך", הוא לא התכוון לגנות את הכלכלן הפוליטי תומס מלתוס ואת נבואותיו הקודרות על-אודות הכחדת האנושות (עקב חוסר היכולת של הכלכלה להדביק את קצב גידול האוכלוסייה), אלא דווקא את הפילוסוף ג'ון סטוארט מיל, שתמך בתועלתנות כלכלית, גם אם היא פוגעת בפרט.

בנוסף, כלכלנים נוטים לביקורתיות כלפי תוכניות התעשרות מהירה - הם כבר ראו יותר מדי "בועות" שהתפוצצו, אך הם עדיין אופטימיים בנוגע לעתיד האנושות. הכלכלנים מחפשים תדיר אחר יתרונות הסחר, ומתרחקים ממלכודות מסוג משחק-סכום-אפס, שבהן תועלת היחיד באה על חשבון שאר המשתתפים. מעל לכול, הכלכלנים מתעניינים בתוצאות, לא בדיבורים.

אולי זו פנטזיה, ואולי מיזגתי את חוויית לימודי הכלכלה עם חוויית ההתבגרות עצמה. אינני יכול להצביע על מידע אמפירי רב שיתמוך בקביעותיי, כפי שהיה עושה כל כלכלן טוב.

לאחר שהוכיח יורם באומן את טבעה המשחית של הכלכלה, הוא מנסה כיום לפתות את הסטודנטים ללמוד כלכלה בעזרת מופע סטנד-אפ ומבוא בצורת קומיקס. באחד הפריימים כתוב: "הפלא האמיתי של 'היד הנעלמה' הוא שבמצבים מסוימים עשוי העולם להיראות כגן עדן, אפילו אם הוא מלא באידיוטים אנוכיים!". מסוכן ביותר לסלוח לאידיוטים האנוכיים - אבל מי מצפה בכלל למצפון חברתי מכלכלן?