שעת בין ערביים במצפה בגליל. שיירת המאזדות שלנו מגיעה לאזור החניה וממנה יוצאת חבורה של אנשי היי-טק מאזור המרכז. המדריך, לבוש שרוואל לבן ועטור בראסטות, מברך אותנו לשלום. מספר דקות מאוחר יותר אנחנו יושבים במעגל על הדשא.
"נמסטה" הוא פותח. "שמי אקה פרקסה, שזה 'ילד האור' בהינדית. אני אהיה המדריך שלכם בימים הקרובים, בהם נעבור ביחד מסע אל האני שלכם וניגע בנקודות הכואבות ביותר.
"המלווה הרוחנית שלנו ומי שפיתחה את התוכנית היא סתוונית, או בשמה ההינדי 'בדאלה', שזה סוג של ענן. בדאלה הייתה במשך שנים מנהלת כוח אדם בחברת היי-טק וממש סבלה במשך שנים. שאלות עד כאן?".
"תגיד פריקאסה, למה בעצם אנחנו פה? לי למשל לא ידוע שיש לי איזושהי בעיה.", יורה ר' מתל מונד. אקה מביט בו בחמלה, "אל דאגה, ביום הראשון כווו-ווו-לם בטוחים שאין להם שום בעיה. עם הזמן תבין הכול".
"שום אספרסו!"
"בואו ונתחיל" מצייצת בדאלה. "עצמו עיניים והתרכזו בבעיה שלכם".
"הבעיה היחידה שלי היא שלא שתינו איזה אספרסו מאז שהגענו" מפטיר פ' מהרצליה.
אקה מביט בו בזעם. "שום אספרסו לא יהיה פה!!" הוא צורח. "מקסימום מיץ מנבטי חיטה אורגניים", הוא מסיים בדרמטיות.
"בואו נירגע כולנו" מציעה בדאלה. "ט', נתחיל איתך", היא פונה אליי לחרדתי, "ספר לקבוצה מה הבעיה שלך".
אני מכחכח בגרוני. "קוראים לי טקלוג ואני יוצא לפעמים מוקדם מהעבודה", אני אומר במבט מושפל. "אוהבים אותך ט", עונים חברי הקבוצה יחד. מן העבר השני מזדקף נ' מגבעתיים, "קוראים לי נ', וגם אני יוצא לפעמים מוקדם מהעבודה ואני מרגיש נורא עם זה". "אוהבים אותך נ'", עונים החברים.
"קוראים לי ש' ואני יוצאת מוקדם מהעבודה. יש לי שלושה ילדים ואני חייבת לצאת כל יום ב-15:00 מהעבודה", היא ממררת בבכי. "אוהבים אותך ש'", מחזקים אותה כולם.
אקה מביט בנו במבט בוחן ומלא חשיבות, "גם לבדאלה שלנו הייתה בדיוק אותה בעיה. ספרי להם, בדאלה" הוא פוקד קצרות. "אני יודעת מה אתם מרגישים", היא מצייצת ברגשנות. "המבטים של החברים לקומה, הלחשושים של המזכירות בקבלה, המייל הזועם למחרת מהמנהל. תאמינו לי, גם אני חוויתי את הגהנום הזה". "אוהבים אותך בדאלה", מדקלמים החברים.
"אבל היום בדאלה כבר במקום אחר" מכריז אקה, "היא יכולה לעזוב בכל שעה מבלי שתרגיש אשמה, מבלי שתוותר על כבודה ומבלי שתבכה שלא קיבלה קידום.
"הסוד נמצא עמוק בתוככם. שחררו, צאו מוקדם, והרימו ראש לעולם שמעבר למקלדת, למסך ולעוגיות של עבאדי בפינת הקפה. אוםםםם". בשלב זה כולם ממררים בבכי משחרר ומחכים כבר לחזור לשגרה וליישם את התורה ההינדית העתיקה של אקה.
שבוע לאחר-מכן, אני במשרד. השעה 16:50 ואני חייב לקפוץ עם הילד ל"כלי זמר" לקנות לו משהו לגיטרה. אני מקפל את הלפטופ, זורק את תג העובד לתיק וצועד לעבר המעליות בראש מורם. "חצאי ימים?", קורא אחרי קול מוכר. אבל אני ממשיך ללכת, מחייך ובטוח בעצמי. אני חייב להתקשר לאקה, הוא יהיה מה-זה גאה בי עכשיו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.