חנוך ברטוב: "כבר השלמתי עם זה שחיי יסתיימו בלי פרס ישראל"

"הייתי בטוח שלא אקבל את הפרס", אומר בהתרגשות הסופר חנוך ברטוב, "כי הגישו את מועמדותי מספר פעמים ותמיד נדחיתי, והשלמתי שחיי יסתיימו בלי פרס ישראל".

אבל חנוך ברטוב כן זכה והוא חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2010. בגיל 83, ברטוב, מוותיקי ומבכירי הסופרים שלנו, משלים טרילוגיה נדירה של פרסים תוך ארבע שנים, לאחר שפרס עגנון לספרות לשנת 2006 הוענק לו על ספרו "מתום עד תום" על-ידי עיריית ירושלים ובשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה. והנה, עכשיו הוא גם חתן פרס ישראל לספרות. "יכולתי למות בשקט גם בלי זה", אומר ברטוב, "אבל אנחנו הרי בני אנוש בסך הכל, לא הרבה יותר.

"פרסמתי את סיפורי הראשון ב-1945 וכל חיי הוקדשו לעבודה ספרותית ועיתונאית. לא מעט ספרים שלי התקבלו באהבה וחשבתי שאני ראוי שייקחו אותי בחשבון. כששר החינוך התקשר אליי לבשר לי את הבשורה על הפרס, מאוד-מאוד התרגשתי. הדבר השני שמתלווה לזה - ואני חווה את זה כל הזמן - אנשים מתקשרים כל דקה, מברכים אותי, וזה בונוס גדול מאוד לאדם שעובד לבד בחושך כל החיים".

שישה עשורים של כתיבה

בנימוקיהם ציינו חברי הוועדה כי ברטוב הוא "מבכירי הסופרים הישראלים המייצג את המיטב שבספרות הדור שבתוכו צמח. במהלך שישה עשורים של כתיבה יצר שפע של סיפורים, רומנים, מחזות, ביוגרפיה ומסות, ובכל סוגי כתיבתו ליווה את התהליכים המרכזיים שעברו על הארץ ויושביה במאה ה-20, תוך מתן דגש למעשה הציוני".

ברטוב, שנולד בפתח-תקווה כחנוך הלפגוט ב-13 באוגוסט 1926, למד בבית ספר דתי ובגימנסיה ע"ש אחד העם. הוא ליווה בכתביו את הפיכתה של ארץ ישראל למדינת ישראל, והתמודדותה של זו על קיומה והישרדותה. את סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, למשל, הצליח לתעד באופן רגיש ומיוחד במינו.

ברטוב הפגין תמיד עמדות שונות. עצמאיות. הוא ציוני, אך לא היה מעולם פטריוט נלהב. לפני שהשתקע בכתיבת ספרים עבד בליטוש יהלומים ובריתוך, ושירת בצבא הבריטי במסגרת החטיבה היהודית הלוחמת. הוא פרסם סיפורים קצרים בכתבי-עת, התפרנס מהוראה ומחקלאות, והחל לפרסם אחרי קום המדינה, בתחילת שנות ה-50. שני הרומנים הראשונים שלו, "החשבון והנפש" (1953) ו"שש כנפיים לאחד" (1954), יצאו בהוצאת ספריית פועלים והקנו לו שם של סופר צעיר ומעניין. בגיל 30 עבר לתל-אביב והחל לכתוב לעיתון "למרחב". בין היתר היה שליח העיתון בארצות-הברית, ובסוף שנות ה-60 הפך לנספח תרבות בשגרירות ישראל בבריטניה.

ברטוב הוציא לפני כמה שנים ספר מסות ("לגדול ולכתוב בארץ ישראל", כנרת זמורה-ביתן, 2007), שבו הוא מקונן על מעמדו המידרדר של איש הרוח בישראל בכלל ושל הסופר העברי בפרט.

ברטוב מעולם לא ייצג את האידיאולוגיה הצברית-כנענית. הוא דחה אותה כבר בגיל צעיר והביא את תפיסת עולמו בספרו המעולה (והמפורסם ביותר) משנת 1965, "פצעי בגרות", שבו הוא מתאר את אלישע קרוק, יליד הארץ, בחור צעיר, נמרץ ואידיאליסט, השואף להיות לוחם נועז וגבר עברי קשוח השומר את רגשותיו לעצמו כדי להתמודד בהצלחה עם הסביבה.

קרוק מרגיש שהוא שווה יותר, בצבריותו, מאלה שעלו ארצה. הוא בז ליהודי הגולה שנולדו "שם" ומדברים בעברית נוטפת מבטא. הוא מתבייש באביו, אבל עובר תהליך ככל שמתפתח הרומן, ומוצא את עצמו קרוב דווקא אל אלה שמהם ניסה להתרחק: היהודים הגלותיים. הוא מזדהה דווקא איתם ועם תרבותם האירופית. מול ההיסטוריה הארוכה שהם מביאים איתם, קרוק לא מצליח לעמוד. הוא מרגיש שייך לשם, יותר מאשר לכאן, לתרבות הצברית הצעירה, החצופה והישראלית כל-כך.

בעיית השורשים העמוקים מופיעה שוב בספרו "של מי אתה ילד" (עם עובד, 1970). היא תשוב ותופיע גם בהמשך, בצורה זו אחרת, בכל ספריו.

"לא על-פי השטאנץ"

מהו ספרך האהוב עליך ביותר?

"'של מי אתה ילד', על ילדות בארץ ישראל, לא על-פי השטאנץ. עד היום הוא יקר מאוד ללבי. חשבתי שהצלחתי לתת בספר הזה את כל מה שאני רוצה".

יותר מ-20 ספרים פרסם ברטוב בכ-60 שנות כתיבה. שני מחזות שלו הועלו בארץ, "שש כנפיים לאחד" ו"סע הביתה, יונתן". הוא תורגם לספרדית, אנגלית וגרמנית, וגם חיבר את הביוגרפיה על חייו של רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, דוד "דדו" אלעזר.

עמוק בתוך המאה ה-21 נראה שברטוב צדק. המאבק להמצאת "הישראלי החילוני החדש" כשל. היהודי הישן עדיין כאן, עם פחדיו, עיקשותו, מנהגיו ורצונותיו.

אין זה אלא רק סמלי שחנוך ברטוב הוא זוכה פרס ישראל לספרות לשנה זו, בתקופה הזו, שעליה הוא אומר: "קראתי לאחרונה את התרגום החדש של 'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתתיהו, וכשקוראים אותו היום במציאות שלנו, הוא מדהים. ספר שנכתב בשנת 78 לספירה והוא כמו חזרה ראשונה לקראת מה שקורה היום ב-2010".