מכתב תודה לאלי ישי

מישהו זוכר כמה חכמים צריך כדי להוציא מאגם אבן שטיפש אחד זרק?

מה יש לומר - קצת קשה להאמין שעיתוי אישורי הבנייה האלה במזרח ירושלים, בדיוק ביום שבו מגיע לכאן סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, הוא מקרי. האם באמת התברכנו במזל טוב כל-כך שמביא לצירופי מקרים מיסטיים כאלה, או שמא היה פה דווקא משהו מכוון? ואם אכן היה פה משהו מכוון, השאלה היא, אם מי שהינדס את זה לקח בחשבון את כל ההשלכות, מעבר לאיזה מהלך פוליטי רגעי שאולי הצליח, ואולי לא.

לצורך העניין, זה ממש לא רלוונטי אם נכון או לא נכון לבנות את יחידות הדיור המדוברות במזרח ירושלים. לפעמים, העיתוי והדרך הם חזות הכול. תראו איזה כותרות קצרנו בכלי התקשורת הבינלאומיים: רק עזרנו לקמפיין שהולך ושוחק את שמה של מדינת ישראל, ובמסגרתו בכל פעם שנדמה שהגענו לשפל חדש, אנחנו מופתעים מכך שיש עדיין לאן לרדת.

יש מי שאומר שבעצם, שר הפנים אלי ישי שיחק פה אחלה תרגיל לביבי, ולימד אותו, ממש בקטנה, מה יקרה לו אם הוא ירגיש חופשי מדי ללכת באיזושהי דרך שלא מקובלת על ש"ס. הראה לו מה יקרה אם לרגע אחד הוא ישכח שהוא בעצם מסונדל.

אבל מה שאלי ישי עשה באמת, זה להעניק מתנת חג ממש יפה למנהיגים הפלסטינים, כולל החמאס. על זה נאמר - "באמת שלא היית צריך". למה? כי בערוץ ה"שלום" מול הרשות הפלסטינית, שכולנו יודעים היטב שהיא מנוהלת על-ידי ארגון טרור שאין לו שום רצון בשלום, מכוסה בעלה תאנה חסר יכולת בשם אבו-מאזן, נדמה שדווקא ישראל היא הטראבל מייקרית. בקיצור, ישי פשוט סייע למנהיגי הרשות בעזה לחזק את הנרטיב המעוות שהם מטפחים בעולם כבר שנים, ושרוב העולם כבר מזמן מאמין בו. זה הולך בערך כך: הפלסטינים כמהים לשלום, ואילו ישראל הכובשת והמיליטנטית פשוט לא בעניין. אני במקומם הייתי כותבת לישי מכתב תודה.

מבחוץ גם אנחנו נראים טרוריסטים

השבוע ביקרה בארץ משלחת של הפורום הכלכלי העולמי, הידוע בכינויו דאבוס. במפגש עם עיתונאים ישראלים לא היה מפתיע שהשיחה גלשה, איך לא, לזירה הפוליטית. כולנו כבר יודעים שכמה שנרצה, לא נוכל לברוח מזה. גם כשהמטרה היא לדבר על עסקים וכלכלה, קצת קשה שלא לגעת בפצע המדמם הזה, שמן הסתם משפיע על הכול.

תוך כדי השיחה שאל אותנו אחד מחברי המשלחת, למה אמצעי התקשורת בישראל לא מגדירים את המתנחלים כטרוריסטים, כאמצעי להפעיל עליהם לחץ לשנות את דרכיהם, ובעיקר - כדי לגרום להם להפסיק להוות מכשול לתהליך השלום. טרוריסטים? המתנחלים? לקח לנו כמה שניות בכלל לעכל את השאלה.

"תראה", ניסינו להסביר. "איך אפשר לקרוא למישהו טרוריסט, כשהוא בעצם לא כזה? המתנחלים הם אולי קיצוניים, אבל הם לא בעניין של לפוצץ את עצמם במקומות ציבוריים ולחטוף אנשים. מה פתאום לקרוא להם טרוריסטים אם הם לא כאלה"?

"ומה עם ברוך גולדשטיין?", היקשה הבחור, שמן הסתם מכיר פרט או שניים מההיסטוריה של המציאות הישראלית. "העניין הוא שבישראל כשיש מקרים פליליים וקיצוניים כמוהו, מופעלים עליהם עונשי החוק", הרגשנו כאילו אנחנו מסבירים כמו לילדים בני ארבע. "ישראל לא מתירה הרג, ומקרים כאלה הם נדירים", הדגשנו. "ברשות הפלסטינית, לעומת זאת, בהשראת החמאס - הטרוריסטים הם גיבורים לאומיים. זה משהו אחר לגמרי".

עדיין לא ברור עד כמה אותו בחור, שיחסית עוקב מקרוב אחרי ההתפתחויות במזרח התיכון, השתכנע. מתברר, שאנשים אינטליגנטים יכולים להבין דברים מוזרים מאוד לגבי המציאות שלנו כאן. קשה להאשים אותם - המדיה העולמית מאוד מוטית, ודעת הקהל, מן הסתם, מושפעת. התוצאה: תפיסות מעוותות לגמרי של מה שקורה בישראל, וזה עוד בקרב כאלה שאכפת להם להיכנס לפרטים ולנסות להבין. עדיף לא לחשוב מה קורה אצל אלה שפחות אכפת להם, ורק ניזונים מהסיסמאות ששמעו במדיה.

העצוב הוא, שתוך ההתמודדות הזאת אנחנו מסייעים במו ידינו למנהיגי הפלסטינים להצליח בכל פעם מחדש לגרור אותנו למגרש שלהם, ולהפסיד בו. האם הם מפילים אותנו שוב ושוב במלכודת הזו בגלל שהם מתוחכמים כל-כך, או שמא, בגלל שאנחנו קצת סהרוריים?

תכל'ס, במבנה הנוכחי של מי שמנהיג את הרשות, הפלסטינים לחלוטין לא בנויים לשום שלום ולשום שיחות ולשום מו"מ משום סוג. עם זאת, אנחנו תמיד איכשהו נמצא את הדרך לעשות איזה מהלך פרובוקטיבי אידיוטי כדי שהאשמה תיפול בסוף עלינו.

כנראה, זהו המחיר שכולנו משלמים על הקואליציה הבעייתית ש"מנהיגה" היום את ישראל. קואליציה בלתי אפשרית שנולדה בגלל חוסר היכולת של שני אנשים לשים את האגו שלהם בצד, וליצור אחדות, כי זה הדבר הנכון לעשות. זה המחיר שכולנו משלמים על כך שביבי בחר להיות נעול בפינה שלו, וציפי לבני בחרה להיות נעולה בפינה שלה. זהו המחיר שמשלמים כדי להישאר שבוי באגו ובקריירה האישית, עד שאין סיכוי למצוא את המקום שבו ניתן להיפגש, כדי אולי להיטיב עם המדינה הזאת.

המצחיק הוא, שבשורה התחתונה, גם הקריירות האישיות של ביבי ושל לבני לא ממש נסקו כתוצאה מההחלטה שכל אחד מהם קיבל. אז מי אמר שכשכולם מפסידים זו חצי נחמה? כנראה אותו טיפש שזרק את האבן לאגם.