חוגגים יום הולדת על רכבת ההרים

"היה פחדן כשהאחרים תאבי בצע, והפוך לתאב בצע כשהאחרים מפחדים", וורן באפט.

האם היינו עצובים מדי? בשבוע שעבר חגגו אמריקה והעולם יום הולדת שנה לזינוק המדהים - והלא צפוי ברובו - שביצעו שוקי המניות. אחרי 17 חודשים של ירידות חריפות שהחלו באוקטובר 2007, צנח ב-9 במארס 2009 מדד ה-500 S&P לרמה של 676 נקודות - רמתו הנמוכה ביותר מאז ספטמבר 1996, 12 שנים וחצי קודם לכן.

אך ב-12 החודשים הבאים טיפס ה-S&P חזרה ל-1,150 נקודות, כשהוא רושם עלייה של 70%. כפי שאפשר היה אולי לצפות, המניות הפיננסיות, הזרז של המשבר, התאוששו גם הן ברוב המקרים, עם עלייה שנתית של 115%.

אבל השורה התחתונה היא אולי המדהימה ביותר: 490 מ-500 מניות המדד עלו מאז מארס שעבר, ומתוך עשר המניות שירדו, שבע ירדו בפחות מ-10%. רק אחת (מטרו PCS, חברת טלקום) ירדה ביותר מ-20%. מהעבר השני, מעל 20 מניות זינקו ב-350% ויותר, ותשע מניות זינקו ביותר מ-500%.

האם זה הזמן לאפות עוגה, להזמין את השכנים, ולערוך מסיבה? לדעתי, זה עדיין מוקדם מדי. בואו נזכור שלפני ההתאוששות ה-S&P צנח ב-57%, ובמהלכה כמה מהגופים הבולטים ביותר - כמו בר סטרנס שקרס בדיוק לפני שנתיים, וליהמן ברדרס שהתמוטט בדיוק לפני שנה וחצי - פשוט התאדו. גם היום, אפילו אחרי שנה נהדרת, השוק עדיין רחוק בכמעט 30% מהשיא שלו. מה גם שרוב המשקיעים רכבו על רכבת ההרים הזו בדרכה למטה, אבל חלק מהם קפצו ממנה בתחתית, ולא הספיקו לחזור בזמן.

בסך הכל, כל מי שמכיר את טבע האדם יכול להבין את זה. הרכבת של שוק המניות היא מפחידה מאוד, בייחוד אם אתה נוסע בה כשהעיניים שלך מכוסות, ואין לך מושג לגבי אורכה של המסילה, ומיקום נקודת הסיום שלה. בהגדרה, אנחנו יודעים באיזה יום השוק נגע בתחתית רק הרבה אחרי הנגיעה הזו, ולפני שנה הכל נראה שחור. איש לא ידע איך השילוב של פעולות החילוץ, חבילות התמריצים ואמצעי הריפוי האחרים ישפיע על שוקי ההון העולמיים.

היו אז הרבה יותר פסימיסטים מאופטימיסטים, ולפי באפט, כזכור, זהו בדיוק הזמן הטוב ביותר לקנות. והוא קנה.

למה נתנו להם להמשיך לשתות מהפונץ'?

ואולי היינו שמחים מדי? כי מצד שני, בשבוע שעבר ציינו עוד תאריך עגול ומשמעותי: יום השנה העשירי לבועת הטכנולוגיה. לפני עשור, ב-10 במארס 2000, מדד הנאסד"ק עלה מעל 5,000 נקודות. באותו זמן איש לא ידע שהשוק רושם בזאת שיא של כל הזמנים. משקיעים רבים המשיכו לשפוך כספים על מניות הטכנולוגיה כאשר הן החלו לצנוח, במחשבה שהם יוכלו לקנות בזול את מה שחמק מהם בחודשים שעברו. בנקודה ההיא היו יותר אופטימיסטים מפסימיסטים, תופעה שהניבה הרבה רכישות שנראו כמו מציאה, ובדיעבד התגלו כמציאות של פראיירים.

הבועה נוצרה על ידי מיליונים שהיו תאבי בצע בדיוק באותה המידה שבה באפט היה מפוחד. אבל כאשר הנאסד"ק הגיע סוף-סוף לתחתית שלו, באוקטובר 2002, אחרי צניחה של קרוב ל-80%, משקיעים רבים - וחברות רבות - כבר נעלמו. ולקח להם הרבה זמן לחזור. כך, בזמן שהמשקיעים ישבו על הגדר וחיכו לנקודת הכניסה "המושלמת", הן הנאסד"ק והן ה-500 S&P הכפילו את עצמם ויותר, בחמש השנים שהגיעו לאחר מכן (למרות שגם אז הנאסד"ק הגיע רק לחצי משיאו, פחות או יותר).

וכך, בהדרגה, העליות המתמשכות הללו עודדו עוד ועוד משקיעים קטנים לחזור לשוק. ובהמשך הם כבר פיתחו תיאבון לכל מיני סוגי סיכונים אחרים. אנשים חשו עשירים ולוו סכומים גדולים, במקרים רבים תוך שימוש בבתיהם ובתיקי המניות שלהם כביטחונות. הבנקים שמחו להלוות ובוול סטריט היו להוטים לארוז את ההלוואות הללו כמוצרים מובנים רבים ומגוונים. בסופו של דבר, הנגזרים הללו התגלו כ"כלי נשק פיננסיים להשמדה המונית", והטבח שהם חוללו גבה מחיר דמים כבד.

כעת, בעקבות הטראומה הזאת, מנסה הקונגרס להעביר את חוק הרפורמה הפיננסית. לצערי, החקיקה המוצעת קיבלה כיסוי תקשורתי זניח בהשוואה לרפורמת הבריאות, אבל בדיוק כמו במאבק על הרפורמה, גם כאן בולט חוסר שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות הגדולות. זה מצב אומלל, ומבחינת המפלגה הרפובליקנית הפספוס הזה כנראה מצביע על חוסר הבנה לגבי הלך הרוח הציבורי במדינה.

כי הרי בכל מה שנוגע לרגולציה הבנקאית, משלמי המסים מרגישים שהם במו ידיהם חילצו סקטור שלם, מפני שאפשרו לו בנדיבותם להמשיך ולשתות מקערת הפונץ', הרבה אחרי שהפאב כבר צריך היה להיסגר. ומה ששערורייתי אולי יותר הוא שבמשך 30 שנה הבנקים מחלקים באגרסיביות אשראי בצורת משכנתאות סאב-פריים, הלוואות לסגירת חודש, מימון לרכב חדש וכרטיסי אשראי כמעט לכל דכפין, וכל ההליכים הללו מוסדרים בחוזים שאי אפשר להבין.

ב-1980, הסכם כרטיס אשראי סטנדרטי של בנק אוף אמריקה השתרע על פני שני עמודים והיו בו 780 מילים - פחות מאשר בטור הזה. כיום הסכם כזה מקיף מעל 30 עמודים, והוא מעוטר בסעיפים, תת סעיפים ומונחים מורכבים חדשים שמתרבים בקצב מהיר יותר מזה שבו חשף לאחרונה מפקד משטרת דובאי "סוכני מוסד" נושאי דרכונים מזויפים. הקונגרס ייטיב לעשות אם יחסום את התופעה הזו, והרפובליקנים ייעשו בחוכמה אם בנושא הזה הם לא יכנסו למאבק מול הדמוקרטים.

בשמורת הטבע יש סיבה לחגוג

ואם כבר מדברים על ימי הולדת, החודש נציין גם את יום השנה ה-20 להנפקה הראשונית של חברת טבע, במארס 1990. אחרי ניווט יציב בשווקים סוערים בשני העשורים שחלפו, טבע היא כיום החברה הרב-לאומית האמיתית היחידה של ישראל.

שווי השוק שלה, 54 מיליארד דולר, שווה לכרבע מכלל התמ"ג הישראלי. ואם נתרגם את זה למונחים אמריקניים, זה מקביל לחברה ששווי השוק שלה הוא קרוב ל-4 טריליון דולר. האם יש חברה אמריקנית כזו? התשובה היא לא. החברה הגדולה ביותר בארה"ב, אקסון-מוביל, שווה קצת יותר מ-300 מיליארד דולר. גם אם נצרף יחד את עשר החברות הגדולות במונחי שווי שוק - מייקרוסופט, וול-מארט, פרוקטר אנד גמבל, אפל, ג'ונסון אנד ג'ונסון, גוגל, ג'נרל אלקטריק, יבמ וג'יי.פי. מורגן - עדיין נגיע רק לשווי של פחות משני טריליון דולר.

וגם אם נוסיף את עשר הגדולות הבאות - AT&T, ברקשייר האתאוויי, פייזר, וולס פארגו, שברון, סיסקו, בנק אוף אמריקה, קוקה קולה, אוראקל והיולט-פקארד - או בקיצור את כל 20 החברות המובילות בארה"ב, השווי המצרפי שנקבל יהיה נמוך מ-3.3 טריליון דולר, שהם כ23% מהתמ"ג האמריקני. וגם החברות הללו, כמו טבע, הן רב לאומיות, ואינן תלויות רק בשוק הביתי שלהן. כולן מפיקות הכנסות משמעותיות בחו"ל, ומעסיקות עובדים רבים במדינות שונות ברחבי העולם.

ציינו כבר שאפשר לדעת שנגענו בנקודת השפל רק אחרי שהצלחנו לנסוק מעליה, ובאותו אופן ניתן לדעת שנגענו בשיא רק אחרי שמגיעה ההתדרדרות הכואבת במדרון. ובכל זאת, איפה שטבע לא ממוקמת היום על המסלול שלה, אין לנו אלא לעמוד ולמחוא כפיים למפגן כזה של מצוינות שמיושמת בעקביות לאורך עשרות שנים. אלפי ברכות לחברת התרופות על יום הולדת שראוי לחגוג.