כוויה בדרגה שלוש

בנימין נתניהו פותח את השנה השנייה שלו במצב הכי קשה שידע ראש ממשלה בישראל בעשורים האחרונים, אבל עם מקור כוח חזק: קואליציה, שלמרות נפיצותה וחיבוריה הבלתי-אפשריים, כל הקודקודים בה מרוצים ושואפים לשמר את המצב.

יש לו עוד דבר: רוב בציבור שהולך ו"מתחמם", כועס ומתחיל להתקומם נוכח התנהלות הנשיא והממשל האמריקני. התגובה הציבורית צפויה לבוא לביטוי רק בסקרי השבוע הבא, אבל בינתיים כבר מתחילה להישמע בארה"ב ביקורת על מופע הבוז הפומבי והמופגן של ברק אובמה.

"וושינגטון פוסט" התחיל בה עוד לפני שנתניהו עלה לטיסה חזרה, ובאתרים כבר מדברים על התגייסות רפובליקנים וחלק מהדמוקרטים (קצת למען ישראל, הרבה נגד אובמה), על הצלחתו בביטוח הבריאות, הגירעון שנוגע לאחרון האמריקנים ובעיקר: בחירות החצי המתקרבות.

ביום רביעי הקרוב, 31 במארס, תסתיים שנת נתניהו הראשונה. כרגע תמונת המציאות מבית היא כזו: הכי מטרידה אותו המלחמה האינטנסיבית של העיתונות הכתובה. מבחינת נתניהו זה עניין קשה הפוגע ביכולת העמידה מול האמריקנים. לטעמו, זו מלחמה שנקלע אליה ואין לו יכולת להשיב או להשפיע עליה.

בעוד "הארץ" מגיב אידיאולוגית, עניינית, הרי אנשי רה"מ רואים בהתייחסות הקשוחה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מלחמה שלא בהכרח קשורה למעשי הראש או למחדליו. העמדה היא שהתייחסות "מעריב" נובעת מסגירת חשבון על הרחקת בכירי עיתונאים ממקור הידיעות והסקופים, לאחר תקופה ארוכה ומתמשכת של פרסומים ותחקירים נגד שרה נתניהו. ביחס ל"ידיעות אחרונות", העמדה היא כי מדובר באפקט נלווה למלחמה עסקית-כלכלית מול שלדון ומרים אדלסון ו"ישראל היום", שמחזקים את גיליון סוף השבוע ומשקיעים בו. למזלו של נתניהו, זה קורה בשנה הראשונה שלו, הרחק ממועד הבחירות.

הוא לא יוכל לגשת אליהן במצב כזה. בשנתיים הבאות, הכסף של אדלסון ינצח ויעשה שינוי מהותי בעיתונות או שייחלש, יתמקם בנישה קטנה של חלוקת חינם והמלחמה תגווע. נקודת המפנה שלו לא תהיה תלויה במספרי התפוצה, היא תבוא ביום שבו יוביל היומון את סד ר היום הלאומי ויפתח את חדשות הרדיו והטלוויזיה.

לזה מצטרפת תמונת יחסי החוץ הכל כך קיצונית - מול ראשי העולם, אירופה, ארצות הברית, האו"ם, מועצת הביטחון ומעל לכל ברק אובמה. האם יכול נתניהו לעשות משהו כדי לתקן את המצב? התחושה שלו היא שאף אחד מאלה לא יסתפק בפחות מיציאה מלאה מכל שטחי 67', חלוקת ירושלים והסדר להחזרת פליטים.

עם זה נתניהו לא יכול לחיות, גם לא הממשלה, הכנסת, מרבית המפלגות הציוניות ורוב רובו של הציבור. נתניהו מתוסכל: אם אובמה מתנגד לשינוי סטטוס ברמת שלמה, שעל פי מתווה קלינטון בין כה נשארת בשליטת ישראל, אז מה נותר לי בכלל לעשות כדי שיחייך אליי? על מה יש לי בכלל לוותר, אם הוא בין כה לא נותן שום דבר רציני מול איראן האטומית?

בקרת נזקים

להבות האש בחזית האמריקנית חרכו השבוע את פניו של נתניהו. כווייה בדרגה 3. אחרי שאחרון הגצים הבוערים יכבה, יקיימו שני הצדדים בקרת נזקים. אובמה יצא חזק מתרגיל המנהיגות, הדמוקרטים פחות.

ביכולתו (קשה אבל לא בלתי אפשרי) לחתוך בערבויות ובסיוע הביטחוני, 3 מיליארד דולר לשנה, לעצור מכירות נשק מתוחכם וחדשני, לתת לדו"ח גולדסטון לעבור בשיא חומרתו, להוביל החלטות או"ם, איחוד אירופי ועיתונות בינלאומית נגד ישראל. ייתכן שהלחץ הפנימי-אמריקני יביא למעין ייאוש, הבנה שבלחץ לא ניתן לכפות הסכם עם הפלסטינים, אלא רק ליצור מערבולת פוליטית שתרחיק את ההסדר עוד יותר.

נתניהו ישאף למזער נזקים, לשרוד, לנשום נשימה ארוכה ולהכניס את הראש מתחת למים. להישאר בחיים. יש לו קואליציה חזקה - אינטרסים אישיים איתנים של אהוד ברק, אביגדור ליברמן ואלי ישי ישמרו על הממשלה הזאת. נתניהו יודע כיצד לרצות אותם, גם את אנשיהם יצחק הרצוג, שלום שמחון, אבישי ברוורמן, אריאל אטיאס. לטובתו משחקת גם ההערכה שאין מי שיחליף אותו. אילו היו מתקיימות הבחירות היום, התוצאות היו דומות, כך שציפי לבני לא היתה יכולה להקים קואליציה בלי ליכוד או ישראל ביתנו או ש"ס.

הכל מותנה בדבר אחד: איראן. צעד אחד שלה יטרוף את כל הקלפים.

יעד, חזון, שלום. כמו כל קודמיו, גם נתניהו כנראה לא יסגור את הסיפור הטרגי הזה.

stella-k@globes.co.il