יש נביא בעירו

נדמה לי שצריך לכתוב על "נביא" של ז'אק אודיאר כאילו מדובר באלגוריה חברתית כאובה על הגירה ושחיתות הרשויות בחברה הצרפתית. למעשה יותר מאשר נבואה שחורה, "נביא" הוא סיפור הצלחה אלטרנטיבי: יש בו גיבור אנדרדוג יפה עיניים שמפלס את דרכו לפסגה, אבל הפסגה כאן היא לא בדיוק דבר שראוי לשאוף אליו.

הגיבור של "נביא" הוא מליק (טאהר רחים האלמוני והמעולה), נער בן 19 ממוצא ערבי שעובר ממוסד לעבריינים צעירים לכלא. למליק אין משפחה או חברים, אין לו כסף והוא אינו יודע קרוא וכתוב.

בימיו הראשונים בכלא הוא מגויס למאפיה הקורסיקאית, הופך למשרתו ולבן חסותו של הסנדק סזאר לוצ'יאני (נילס ארסטרופ, שכבר שיתף פעולה עם אודיאר בסרט "לבי החסיר פעימה", הופך דמות קשה וקרה למעוררת חמלה). מאוחר יותר מליק משמש כאיש קשר לחבורת האסירים המוסלמים, ומנצל את ההיכרות שלו עם קבוצות שונות בחברה הצרפתית כדי להשתלב ולצבור מידע.

עם השנים בכלא, מליק רוכש חברים, השכלה ובעיקר כוח. אבל איך זה יכול להיות שהוא מתפתח ומתקדם בלי להשתקם? בקולנוע לא נענשים בדרך-כלל על בחירת נתיב כזה?

וכך, הסרט משחק על הבלבול שבין הידיעה שהעולם שמליק נכנס אליו הוא רע ולא מוסרי, ובין הפרגון למליק והרצון לראות אותו מצליח. כבשר טרי בכלא מליק הוא טרף קל, ולאחר מכן הוא המשרת המושפל של האסירים הקורסיקאים.

סיפור הצלחה אלטרנטיבי. "נביא"

ההתקדמות של מליק בעולם הפשע לא ממש גוררת אותו לתהום, אלא דווקא מבטיחה לו שליטה בחייו, ואנחנו הצופים שמחים שהוא מקבל את השליטה הזו. אבל את הצפייה בסרט מלווה חשש שמשהו רע יקרה: הנה תכף הוא ייתפס, תכף הוא הופך לנרקומן, תכף הכוח ישחית אותו והוא יבגוד באדם היקר לו ביותר.

החשש הזה מתודלק בזיכרונות מדמות דומה לזו של מליק - דמותו של מייקל קורליאונה, גיבור "הסנדק", שהתחיל כמו מליק כצעיר תמים שלא רוצה להסתבך, וביצע, כמו מליק, רצח ששימש לו כטקס חניכה. ואודיאר משחק בחששות, מעמיד את הגיבור שלו מול שלל מכשולים ומשאיר אותנו במתח לגבי הסוף, שלא ברור אם יהיה רע או טוב.

"נביא" מערבב ומחדש את סרטי הכלא והשוטרים והגנבים ההוליוודיים עם הריאליזם האירופי החברתי המחמיר, ועושה זאת בלי לשמור נאמנות לאף אחד מהם. הוא נראה במבט ראשון כמו סרט ז'אנר, אבל אי-אפשר באמת לשייך אותו לז'אנר משום סוג: זה לא סרט פשע קלאסי עם שכר ועונש, גם לא דרמה חברתית נוקבת, ולא מניפסט ריאליסטי, משום שלא מעט פנטזיה חודרת לסגנון ולעלילה הריאליסטיים של הסרט.

זה סרט כלא שגרתי - במקום לבחון את המציאות בגבולות המקום, "נביא" מתמקד בהשפעה של הנעשה בכלא על העולם החיצון. בית הכלא מוצג הן כמיקרוקוסמוס המנותק מהמציאות שבחוץ וגם כנקודת השליטה על אותה מציאות: יחסי הכוחות בתוך הכלא מיתרגמים ישירות לחיים שמחוץ לחומות, וככל שהוא עולה בסולם הדרגות, כך מתאפשר למליק לצאת יותר אל מחוץ לכלא ולקחת חלק פעיל יותר בעולם.

אודיאר בוחר לעבור ברגעים מסוימים לפרספקטיבה צרה מאוד, שמדגימה כיצד עולם הכלא סוגר על מליק וכמה מעט אפשרויות פעולה יש בו. מצד שני, זה ממחיש לנו כיצד דרך מרחב כל-כך צר וסגור אפשר לשלוט בעולם כולו.

אמנם מדובר בסרט ארוך מהממוצע שלא שומר על הקצב בכל רגע, אבל בעזרת המבט המרענן של אודיאר, ההופעה המאופקת והיעילה של השחקנים והבגטים מעוררי התיאבון של הכלא הצרפתי (באמת? זה מה שמגישים בארוחות לאסירים?), אפילו שעתיים וחצי עוברות במהירות יחסית.

התרחקו מ:

"הדרקון הראשון שלי"

אמנם יש כאן כמה רגעים משותפים חמודים מאוד בין הגיבור והדרקון (הראשון) שלו, אבל הם עטופים באלגוריה מאולצת ומלאת חורים (קבלו את השונה, אבל תהרגו את המנהיג שלו), שמכווץ את הממלכה הקסומה על לוחמיה ודרקוניה לממדי מטלה חינוכית סוג ז'. כמו כן, סתם תהייה: למה כל המבוגרים בסרט סקוטים וכל הילדים אמריקנים?

"ג'ון היקר"

רומן רומנטי בבימויו של לאסה הלסטרום, המבוסס על ספרו של מכונת הרומנים הרומנטיים ניקולס ספארקס ("היומן", "לילות ברודנטה"). הסרט הזה העיף את "אווטאר" מהמקום הראשון בקופות. סרטו הקודם של לאסה הלסטרום, "האצ'יקו", זה עם ריצ'רד גיר והכלב, נכשל ובמדינות מסוימות לא הופץ כלל. לא ברור לי למה. רוצים לבכות ולהתרגש? עדיף לכם להמר על הכלב. "ג'ון היקר" הוא סתם מלודרמה מעייפת, והמחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לו היא שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.