המיקוד הנכון של הפרשה הביטחונית

בעניין "הפרשה הביטחונית החסויה": "ידיעות אחרונות" פרסם היום (ג'), על פני עמוד שלם, מאמר של העיתונאית האמריקנית ג'ודית מילר עם הרבה מחיקות שחורות. זה גימיק ישן מאוד, שהתמחה בו בשעתו השבועון "העולם הזה", שהיה מפרסם לעתים מסמכים אסורים עם שפע של פסים שחורים כדי ליצור תחושה של דרמה וסודות אפלים ונוראים. נדמה כי "ידיעות אחרונות" עשו את אותו הדבר.

העיתונאית מילר והדיוק

קראתי את המאמר של מילר במלואו באינטרנט. מובן שלא אפרט, אלא אסתפק בהערות כלליות. העיתונאית מילר אינה מאור העיתונות כפי שמנסים להציג אותה אצלנו מפרסמי מאמרה. היא אמנם זכתה פעם בפרס פוליצר, אבל הכתיבה שלה היא בדרך כלל סנסציונית ודי צהובה.

הדיוק אינו הצד החזק שלה, והיא נוטה למרק את העובדות כך שיתאימו למסר שהיא רוצה להעביר. במקרה הזה המסר שלה הוא "התקרבות של ישראל לצנזורה בנוסח איראן". את השטות הזאת כותבת אותה מילר, שלא מכבר ישבה בכלא על סירוב למסור שם מקור - לא כלא איראני או ישראלי, אלא אמריקני. מי שכותב משפט כזה לא יכול להיחשב עיתונאי רציני, ודאי לא עיתונאי נבון. כי ישראל, עם כל מגרעותיה היא דמוקרטיה ועוד איך, וצריך להעריך את זה במיוחד על רקע המצב הביטחוני שלה.

מילר מתמקדת בפרשה ביטחונית, כהגדרתה. לא זאת הפרשה האמיתית, ואפילו לא המעניינת ביותר. המיקוד הנכון הוא על הדרך בה הגיעו פרטי הסיפור לידיעת התקשורת.

מילר מרבה במאמרה להשתמש בביטוי של סתימת פיה של העיתונות על-ידי הצנזורה. זה נושא שעיתונאים מסוגה של מילר נורא אוהבים, ולכן מילר מתעסקת עם זה, גם כאשר היא יודעת שאין קשר ממשי בפרשה לחופש העיתונות. זה יותר עניין של יחסי עובד ומעביד, ובעיקר חובת הנאמנות של עובד למקום עבודתו.

עיתונאים להוטים להעצים דרמה

ברור שעיתונאי המקבל ידיעה כלשהי רק יעשה את חובתו אם יפרסם את מה שקיבל - הוא חייב נאמנות לעיקרון זכות הציבור לדעת. הוא ודאי לא צריך לעשות את החשבון של המקור ממנו הגיע אליו המידע. אבל כאשר מדובר בפרסום של חומר שהגיע לאדם בתוקף עבודתו, כל עבודה שהיא - במקרה כזה רשאי מקום העבודה לנקוט צעדים נגד אותו עובד.

ממה שקראתי, אפילו אצל מילר, אני מסיק שזה הסיפור האמיתי ומכל מקום היותר חשוב. אבל זה פחות סקסי, אז מילר מעבירה את הפוקוס לחופש העיתונות - ואחרים, גם בארץ, נוהים אחריה בצהלה.

ככה זה כשעיתונאים להוטים להעצים דרמה - הם לא תמיד מספרים את מה שחשוב ונכון, אלא מה שמעניין ולא כל-כך נכון.