על הגבול בין שעבוד לשחרור

ימים אלו של שלהי חג החירות בואכה יום העצמאות, עבור ביום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, קוראים לאיזה חשבון נפש בנושאי שעבוד ושחרור, והמחיר שהם דורשים. ואם חשבון נפש, אזי קפיצה קטנה לתוך הספר "עשרים שנה ועוד יום" לוקחת אותנו אחורה ומערבה לספרד, ומאפשרת זווית הסתכלות שונה על מצבנו הקיומי. מדובר על ספרד של אחרי מלחמת האזרחים. ספרד של פרנקו, אבל גם ספרד שמתחילה להשתנות מתחת לכסות של משטר טוטליטרי מדכא.

התאריך: 18 ביולי 1956. המקום: לה מאסטרנטה - אחוזה קטנה בקרבת טולדו. האירוע: ערב יום השנה ה-20 ללינץ' שעשו איכרים ופועלים בבעל האחוזה בימים האדומים של מלחמת האזרחים. מאז האירוע המצמרר, מקפידים בעלי האחוזה לקיים את "טקס הכפרה" שבמסגרתו פועלי האחוזה נידונים לשחזר את רצח חוסה מריה אוונדניו בידי אבותיהם 20 שנה קודם לכן. היום עומד להתקיים, זו הפעם האחרונה, הטקס המסורתי.

מנקודת פתיחה כזו, השמיים הספרותיים הם הגבול. חורחה סמפרון, הסופר הספרדי הגדול שלחם לצידה של הרפובליקה (כנגד פרנקו וארבעת הגנרלים שלו), ואח"כ גלה לצרפת - שם לחם בשורות הרזיסטנס, נתפס ונשלח לבוכנוולד, שאת זוועותיה הנציח בספר "הכתיבה או החיים" אכן מותח את גבולות הסיפור לכדי יצירת אמנות קטנה. לא חפה מפגמים, אך בהחלט יצירה מרשימה וחווית קריאה נדירה.

הסיפור הוא סיפור חזק וטוב, ואותו מוביל אני-מספר, שעד לסוף מתקיים כמשחק אינטלקטואלי במוחו של הקורא שמנסה לנחש את זהותו. אבל מי שמכיר את ההיסטוריה של סמפרון מבין בקטעים רבים של הספר (החלשים שבהם), שזו השתקפות שלו עצמו המנצל את הכתיבה כדי לסגור חשבונות עם המפלגה הקומוניסטית הספרדית שאותה עזב, ולהעביר ביקורת קשה על מנהיגיה, כולל על דולורס איברורי האגדית. "עכשיו אתה מבין, למה קשה לי כל כך למרות השתדלויותי, לכתוב רומנים שיהיו רומנים של ממש: מדוע על כל צער, על כל שעל, אני נתקל במציאות של חיי, של הניסיון האישי שלי, של הזיכרון שלי - מה הטעם לברוא אם חייך הם כמו בספרים, מספקים חומר נרטיבי אינסופי?"

הפנקסנות הזו בעייתית משהו ומקשה על הקריאה בהמון פרטים ורסיסי עובדות שתרומתם למהלך העלילה מוטלת בספק. מצד שני ממרומי גילו וניסיונו הספרותי, אפשר לומר בזהירות שסמפרון לא מהסס לעשות תרגילים סגנוניים וניסיוניים המשתפים את הקורא בלבטי ובקשיי היצירה: "הרומן האותנטי הוא מעשה של יצירה, עולם בדוי שמאיר, נותן למציאות תוקף ואפילו משנה אותה. הייתי רוצה להיות מסוגל להגיד כמו בוריס ויאן: בספר זה הכל אמת משום שאני המצאתי הכל. גם אני הייתי רוצה להמציא הכל..." (עמ' 200).

יש צורך בזהירות כשבאים להגדיר את גישושי החיפוש הסגנוניים כניסיוניים, כי גם החלקים הבעייתיים ביותר כתובים ביד בטוחה שמחזיקה את כל הקצוות קרוב לחזה.

כדי לסגור את המעגל כאן ועכשיו, כדאי לצטט את דבריו המדומים של המינגווי שנכנס ויוצא מתוך העלילה, ממש כמו פדריקו גרסיה לורקה - חברו של בעל האחוזה, שהלינץ' שבוצע בו בידי האיכרים הרפובליקנים, התרחש זמן קצר לפני שהוא עצמו נרצח בידי הפאשיסטים. ואומר הסופר האמריקאי עשר שנים לאחר תבוסת הרפובליקה: "המלחמה שלנו", מלמל, "כולכם אומרים אותו הדבר, כאילו היא הדבר היחיד, או לפחות החשוב ביותר, שיש לכם במשותף. לחם חוקכם. המוות הוא שמאחד אתכם, המוות בימים ההם של מלחמת האזרחים..." (עמ' 11).

"עשרים שנה ועוד יום" - חורחה סמפרון. תרגום: עינת טלמון. הוצאת עברית, 232 עמ'