השב"כ נגד העיתונות החוקרת: האם הדלפת סודות צבאיים לעיתונאי היא בגדר ריגול?

באפריל 1984 חתם הצנזור הצבאי הראשי דאז, תת-אלוף יצחק שני, על צו שאסר על עיתון "חדשות" להופיע במשך 5 ימים, בעקבות הפרת הוראות הצנזורה. הצו, שהוצא בהתאם לתקנות לשעת חירום, מנע את הופעת העיתון בעקבות פרסום ידיעה בלתי מצונזרת, שלפיה שר הביטחון, משה ארנס, הקים ועדת חקירה בראשות האלוף מאיר זורע לבדיקת אירועי פרשת קו 300.

"חדשות" עתר מיד לבג"ץ נגד שר הביטחון, בטענה כי החלטת הצנזורה לפסול את הידיעה על הקמת ועדת החקירה היתה שלא בסמכות, שכן אין מדובר בידיעה ביטחונית.

"קיומם של צנזורה ואיסור פרסום", כתב השופט מנחם אלון בפסק דינו, "יש שהם נוגסים בזכות היסוד של חופש הביטוי, של הזכות להודיע ולדעת, שהיא אחת מזכויות היסוד הנובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש. אחת המשימות הגדולות והחשובות של הדמוקרטיה היא למצוא את האיזון הנאות בין קיומה של זכות זו לבין הצורך בשמירת סודות לגיטימיים להבטחת ביטחונה של המדינה". השופטים דחו את העתירה, והופעתו של עיתון "חדשות" הופסקה למשך 5 ימים.

ההתנגשות בין מערכת הביטחון ובין העיתונות בפרשת קו 300 לא היתה הראשונה, אבל היתה אבן-דרך ביחסים המתוחים מלכתחילה בין מי שאמונים על שמירת סודות מדינה, לבין מי שמתוקף תפקידם באים לחשוף, ליידע ולפרסם את כל המידע שברשותם, כל עוד יש בו עניין ציבורי.

בפרשת ענת קם, שפרטיה אושרו לפרסום בשבוע שעבר, התברר שוב וביתר שאת המתח המתמיד הקיים בחיכוך שבין הצדדים. בלי קשר לשאלת צו איסור הפרסום הגורף, שבו נעשה שימוש, פעלו בפרשה זו השב"כ והפרקליטות באמצעים חריפים נגד עיתונאי פעיל, אורי בלאו מ"הארץ".

"הפרשה הנוכחית מזכירה לי את פרשת השב"כ", אומר ד"ר יובל קרניאל, מומחה למשפט ולתקשורת מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, "שגם בה נמצאו אנשים במערכת שחשבו שמה שנעשה בתוך המערכת הוא לא חוקי ולא דמוקרטי. ההבדל הוא שאותם אנשים ידעו לפנות לגורמים הנכונים בניגוד לענת קם".

קרניאל קובע כי הפרסום הראשון של בלאו על בסיס המסמכים שקיבל מקם - החשיפה אודות פקודות חיסול צה"ליות הנוגדות את פסיקת בג"ץ - הוא "גדול וחשוב ובהחלט ראוי היה להתפרסם. בדיוק בשביל סיפורים מסוג זה קיים חיסיון עיתונאי, ואסור לשכוח שהוא גם עבר צנזורה. קיימת חשיבות עליונה בהגנה על מקורות כדי לחשוף סיפורים מסוג זה גם בעתיד".

מצבור של מסמכים

על-פי הידוע, בלאו קיבל מצבור של מסמכים, רובם סודיים ביותר, שבחלקם יש עניין ציבורי רב הראוי לפרסום וחלקם רגישים במיוחד, ולטענת השב"כ ומשרד המשפטים, "הוצאתם מרשות הצבא והחזקתם בידי גורמים בלתי מוסמכים, ללא כל מנגנון פיקוח ובקרה, עלולות לגרום לכך שחשיפתם תסכן חיי אדם, שיגיעו לידיעת גורמים עוינים, וכך תיגרם פגיעה קשה ומתמשכת בביטחון המדינה וביכולתה להתמודד עם האיומים המונחים לפתחה".

השאלה היא כיצד על עיתונאי לנהוג במקרה כזה. פעולתה של ענת קם בפרשה הזו הוגדרה, בלשון משפטית, "גניבת מסמכים והוצאתם מרשות הצבא". בשפה יומיומית יותר, שהיא חלק מעבודתם של עיתונאים באשר הם, הפעולה הזו קרויה פשוט הדלפת מסמכים.

בלעדי הדלפות אין קיום למקצוע העיתונאי. כל מסמך וכל מידע שהודלפו אי-פעם לעיתונאים, הודלפו בידי גורמים שלא היו רשאים למסור את המידע. השאלה האם בכך הם הופכים לגנבים היא שאלה אחת.

שאלה אחרת היא במה פשעו של העיתונאי, שקיבל לידיו מידע ומסמכים הראויים לפרסום.

"טוב שיש פרסום וטוב שיש עיתונות, כי כך הרשויות פוחדות", אומר עו"ד אמנון זכרוני, שלו עבר עשיר בעיסוק בסוגיות ביטחוניות. "חשוב לזכור שאנחנו מדינה דמוקרטית. בפרשה הזאת צריך להתייחס לעניין המהותי עצמו, שהוא הפרסום שהיתה פה התעלמות מהוראות בג"ץ. בסופו של דבר הפרקליטות תרצה להגיע להסדר גם עם בלאו וגם עם קם, כי אם יש שם חומר סודי מאוד, היא תעדיף הסדר על חשיפה של חומר החקירה, כי הרי חומר החקירה הוא אותם מסמכים סודיים. השב"כ לא ירצה להרחיב את מעגל הסוד".

"התנהגות השב"כ בפרשה, מהווה התקפה חריפה נגד התקשורת בישראל והעיתונות בפרט", סבור ד"ר קרניאל. "אני רואה כאן ניצול הזדמנות של גורמי הביטחון לשנות את כללי המשחק שהיו נהוגים עד היום, ולנפח את הפרשה למען יראו וייראו. מדובר בשיכרון כוח של המערכת הביטחונית, עם הרגשה שיש להם גיבוי בפרקליטות ואצל היועץ המשפטי לממשלה. זהו ניסיון להרתיע ולהפחיד עיתונאים ומקורות מעיסוק בנושאים דומים".

גישה מסויגת יותר מציע עו"ד יהושע רזניק, לשעבר בכיר בפרקליטות וכיום סניגור פרטי. "איני רואה כאן פגיעה בחופש העיתונות", הוא אומר, "כולם עושים את עבודתם נאמנה: השב"כ פועל כדי לשמור על ביטחון המדינה, בלאו רשאי היה לפעול כפי שפעל, בכפוף לצנזורה, ו'הארץ' פועל גם הוא כשורה. גם להיות עיתונאי חוקר צריך סוג מסוים של אומץ. אני חושב שההחזקה של ידיעה סודית על-ידי העיתונאי היא לא בעייתית. כל עיתונאי ישמח לקבל את החומרים, אפילו הם גנובים. אני לא רואה את מרדף המדינה אחרי המסמכים שגנבה קם כפגיעה בחופש העיתונות".

רזניק מוסיף כי גם בפרשת העמדתה לדין של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ, שהדליפה לעיתונאי ברוך קרא את מסמך חיקור הדין של ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפרשת "סיריל-קרן" - הדלפה שהביאה לפרסום הפומבי הראשון אודות קיומה של חקירה זו נגד ראש הממשלה - היה מעשה ההדלפה "לא לגיטימי, גם אם הוא נעשה מתוך רעיונות חיוביים".

רזניק, יצויין, שימש סנגורה של גלאט-ברקוביץ במשפטה הפלילי. למרבה המזל, היא לא הואשמה בריגול אלא רק בעבירת "גילוי בהפרת חובה", ובהסדר טיעון נגזרו עליה 8 חודשי מאסר על-תנאי.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, זעם על הדלפת המסמך - שהיתה בה התרסה כלפיו, כמי שלא טרח לעדכן את הציבור בקיומה של חקירה פלילית נוספת נגד ראש הממשלה המכהן. הוא הורה להרכיב צוות חקירה מיוחד, שבראשו הועמד מנהל המחלקה לחקירות שוטרים דאז, ערן שנדר, ובהשתתפות איש שב"כ. צוות החקירה ביקש וקיבל צו וקבלת פירוט שיחות הטלפון של ברוך קרא, וכך התחקה אחר עקבותיה של גלאט-ברקוביץ. כשזו נשברה בחקירתה והודתה בהדלפה, הורה רובינשטיין הנרעש לשגר הודעה לביפרים של כתבי המשפט באישון לילה.

גם החדירה לפרטי שיחות הטלפון של עיתונאי נחשבת לאמצעי פוגעני, הפוגע בחופש העיתונות ועלול לחשוף מקורות, וכן להרתיע מקורות עתידיים.

"מנסיוני במועצת העיתונות", כתב בימים האחרונים פרופ' מרדכי קרמניצר, "נוכחתי לדעת שלצורך קבלת צו שיפוטי חודר חיסיון עיתונאי, לא בחלה הפרקליטות גם בייחוס חשדות לעיתונאי שניתן היה לדעת מראש שאין בהם ממש. כאשר נעשה מעשה כזה בהליך שבו השופט נשען אך ורק על מידע הנמסר לו על-ידי צד אחד, יש בכך פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ומעילה באמון הציבור. יש לקוות שבפרשה הנדונה לא ננקטו צעדים דומים".

קרב על חופש הביטוי

הקרב על חופש העיתונות נמצא כעת בעיצומו, מסכם ד"ר קרניאל, "אם אורי בלאו וענת קם ידוכאו כבוגדים, הרי שבהחלט עלולה להיגרם פגיעה קשה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי".

עם זאת, מציין קרניאל, "מוקדם לומר מה יהיו התוצאות הסופיות של הפרשה. לתקשורת יש השפעה רבה על המערכת המשפטית, והדברים יכולים להתפתח לכמה כיוונים".

את החלטתם של "הארץ" ובלאו להשאירו לפי שעה בלונדון, הרחק מהישג-ידו של השב"כ, ניתן להסביר בשתי דרכים: הן בשל החשש שיינקטו נגד בלאו עצמו הליכים פליליים - אינדיקציה לכך היא צו המעצר שהוצא נגדו והגדרתו כמבוקש לחקירה; והן בשל רצונו של בלאו להגן על המקור העיתונאי שלו. זאת, אף שביממות האחרונות ויתרה קם מרצונה על חיסיונה, והביעה את רצונה שבלאו ישוב ארצה וישתף פעולה עם גורמי האכיפה.

שאלת החיסיון העסיקה את פרופ' אשר מעוז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, שעמד בראש ועדה בנושא הסדרת החיסיון העיתונאי שמינה ב-1993 שר המשפטים דאז דוד ליבאי. דעת הרוב בוועדה המליצה לקבוע כי החיסיון רחב אך איננו מוחלט, וכי הוא מתבסס על הנוסח שהציע נשיא העליון בעבר מאיר שמגר בפרשת בן-ציון ציטרין.

ציטרין סירב בזמנו לגלות מקור לכתבה בעדות שמסר לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, ונקנס על-ידי בית הדין. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה, וקבע כי "יש להכיר בקיומו של חיסיון, המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. אין להצר את תחומה של חירות הביטוי, ככל שהדבר מתייחס לגילוי מקורות מידע, אלא אם הדבר חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית צדק, כשמדובר בפשע או בעוון בעלי תוצאות מהותיים".

עוד קבעה דעת הרוב בוועדה כי החיסיון חל גם על תוכן הדברים שמוסר המקור, ולא רק על זהותו, וכן כי החיסיון שייך למקור ולכן הוא רשאי לוותר עליו. על סמך הצעת ועדת מעוז גיבש בזמנו משרד המשפטים הצעת חוק כללית, המסדירה את כלל נושא החסיונות, ולא רק העיתונאי, ואולם זו נתקלה בקשיים והליכי החקיקה נעצרו.

"לפי גישת דעת הרוב בוועדה", אומר פרופ' מעוז ממרחק הזמן, "החיסיון חל לא רק על זהות המקור אלא גם על המידע שמסר המקור, ולכן יש במקרה של אורי בלאו חיסיון עיתונאי, כי הוא חל על דברים ומסמכים שנמסרו על מנת שלא יתגלה המקור. אבל ברור שאם ענת קם היא המקור, והיא מוותרת על החיסיון - החיסיון הוא שלה ולא של בלאו. החיסיון גם איננו מקנה איזושהי פריבילגיה לעיתונאי - הוא אינו יכול להרוויח מכך שהדברים שנמסרו לו הם חסויים. דוגמה לכך הם הליכים של לשון הרע, או אם העיתונאי מחזיק מסמכים גנובים, שלא כדין. החיסיון לא הופך דבר פלילי ללא פלילי".

מרגלת באמצעים עיתונאיים

האם הדלפת סודות צבאיים או מסמכים צבאיים לעיתונאי היא בגדר ריגול? בעוד שהתשובה הסבירה לשאלה זו היא בשלילה, משיבה לשונו היבשה של חוק העונשין דווקא בחיוב על שאלה זו.

סעיפים 112 ו-113, העוסקים ב"ריגול" וב"ריגול חמור", קובעים כי מי שמסר ידיעה סודית, כשאינו מוסמך לכך, והתכוון לפגוע בביטחון המדינה - דינו מעשר שנות מאסר ועד מאסר עולם, בהתאם לנסיבות.

"הדין הישראלי הנוגע למסירת סודות לוקה בחומרה מופרזת ובלתי מוצדקת", כתב בשבוע שעבר פרופ' מרדכי קרמניצר באתר "העין השביעית". לדבריו, לשון החוק מובילה למסקנה כי גם מסירת מידע למי שאיננו אויב, ואפילו לפרסום בתקשורת, מכונה "ריגול".

הגדרת סעיף הריגול אפילו איננה מחייבת שהמידע הנמסר יהיה סודי. "כשמדובר במסירת ידיעה סודית ללא סמכות לאדם כלשהו, לרבות פרסומה ברבים, גם ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה, הופך המעשה לריגול חמור", כתב קרמניצר.

בפרט, טוען קרמניצר, החוק איננו מתייחס להדלפת מידע העוסק בעצמו בפשע חמור או בהפרה קשה של סדרי המשטר החוקתי. למשל, הדלפת מידע המוכיח כי מערכת הביטחון פעלה בעצמה תוך הפרה חריפה של פסיקת בג"ץ והורתה על חיסולם של פלסטינים, אף שניתן היה להשיג את אותה תכלית באמצעות מעצרם. "נתונים כאלה עשויים לשפוך אור אחר לגמרי על מה שנראה על פניו כפשע חמור. בנסיבות מסוימות עשויים הנתונים הללו ליטול את עוקצה של הפליליות מן המעשה".

הדין הדרקוני המגולם בעבירת הריגול זכה לביקורת מצד משפטנים בעבר, שהצביעו על הצורך לעדכן את הסעיף, ולהגדיר באופן מצומצם יותר את קשת המקרים שעליהם הוא צריך לחול. "הסעיף הזה לקוח מחוק בריטי שאנחנו אימצנו", אומר עו"ד אמנון זכרוני, "הקרוי פקודת הסודות הרשמיים. הגיע הזמן לחוקק מחדש את החוקים האלה. לכאורה נראה כי לא היתה כוונה לפגוע בביטחון המדינה, ולא היה מקום לכתב אישום ששוזר כוונה כזאת. יש לנו מספיק סעיפים בחוק העונשין שמאפשרים העמדה לדין בהיקפים יותר קטנים".

כך, למשל, יש להבחין בין מסירת מידע לגורם עוין לבין מסירתו לפרסום בעיתונות; במקרה של מסירת מידע או מסמך לפרסום, יש להדגיש כי אישור המידע על-ידי הצנזורה הצבאית, בדרך לפרסום בכלי תקשורת ישראלי, תוליד חזקה שלפיה הפרסום איננו אסור ולבטח אין בו כוונה לפגוע בביטחון המדינה - אחרת, ניתן להאשים את הצנזור עצמו באותה עבירה.