קם לא לבד: הצצה לתביעה של חושפת פרשת סיריל קרן נגד "הארץ"

"תתחילו לרשום", אמרה עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ לחוקרי יאח"ה, "זה יהיה מאוד ארוך". הזמן: שעת לילה מאוחרת, ב-21 בינואר 2003. המקום: חדר חקירות של המחלקה לחקירות שוטרים בירושלים. מול גלאט-ברקוביץ, אז פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, ומי שמונתה על-ידי פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל ללוות את חקירת המשטרה הסודית בפרשת סיריל קרן, ישבו ניצב-משנה שלומי איילון, לימים ראש יאח"ה, ואלינוער מזוז, משפטנית בכירה בשירות המשטרה, ורעייתו של מי שלימים מונה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

צוות החקירה, שכלל גם את מנהל מח"ש דאז ערן שנדר וכן איש שב"כ, התמנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שבועות ספורים לפני כן, במטרה למצוא את זהותו של המדליף, שהעביר לעיתונאי ברוך קרא, שכתב אז בעיתון "הארץ", את מסמך הבקשה לחיקור דין שהעבירה ישראל לשלטונות דרום-אפריקה. באמצעות המסמך הזה נחשפה העובדה שנגד ראש הממשלה המכהן, אריאל שרון, מתנהלת חקירה פלילית נוספת, לצד החקירה בפרשת "חברות הקש". על הפרשה החדשה, שזכתה לכינוי "פרשת סיריל קרן", לא דווח לציבור עד אותו רגע.

אחרי שעות שבהן נחקרה באזהרה גלאט-ברקוביץ, ולאחר שהחוקרים הודיעו לה שוב ושוב כי יש בידם ראיות חד משמעיות לכך שהיא זו שהדליפה את המסמך, ואף הניחו מולה צו מעצר חתום, נשברה גלאט-ברקוביץ בחקירתה, הודתה כי היא המדליפה וסיפקה לחוקרים את ההסבר. "במשך תקופה ארוכה אני חיה פה בהרגשה נוראית, שהמדינה הולכת לאבדון ושהדברים חייבים להשתנות", היא אמרה, "אני לא אפרוס כאן את כל משנתי הפוליטית, האידיאולוגית ובעיקר המוסרית, אבל במשך הרבה זמן אני מתייסרת עם מה שקורה פה, והדברים התחזקו כשהבן שלי התגייס לצבא. הדברים בערו בי בצורה שהייתי צריכה לעשות מעשה, ולא ידעתי איך".

מכניזם ההדלפה

"בסיכומו של דבר", הוסיפה גלאט-ברקוביץ, "החלטתי לתת פרסום לקמצוץ מהדברים שנודעו לי בחקירת תיק שרון. החלטתי להוציא את עניין מיליון וחצי הדולר. אין לי ספק שמה שעשיתי הוא לא בסדר", היא אמרה בשטף של גילוי-לב, "אבל בעיניי הוא הרבה פחות לא בסדר מכפי שיאמר היועץ המשפטי לממשלה. לא הצלתי את המדינה, וגרמתי אולי נזק נורא למשרד המשפטים, אבל עשיתי את זה כי בערתי ולא משום סיבה אחרת".

בעוד שבועיים יתכנסו גלאט-ברקוביץ, ברוך קרא ועורכי דינם באולמו של השופט אבי זמיר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לדיון בתביעת הפיצויים שהגישה הפרקליטה לשעבר נגד קרא והעיתון שבו עבד באותה עת. גלאט-ברקוביץ עמדה במוקד כמה וכמה הליכים משפטיים מאז אותה הדלפה: היא פוטרה ממשרתה והסדרי הפנסיה שלה נדחו ב-5 שנים; היא הועמדה לדין פלילי ובהסדר טיעון נגזרו עליה 8 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 שקל; והיא הועמדה לדין משמעתי גם בלשכת עורכי הדין, שבו נקבע כי בעבירה שעברה יש משום קלון, ורישיון עריכת הדין שלה נשלל למשך שנה וחצי.

ב-2007, לאחר כל אלה, הגישה גלאט-ברקוביץ תביעה על סך 2.5 מיליון שקל נגד קרא, עורך החדשות ב"הארץ" באותה עת שמואל רוזנר, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן ונגד העיתון עצמו (ת"א 1121/07). בשבועות האחרונים הגישו הצדדים את תצהירי העדות הראשית שלהם, ואלה נחשפים כאן לראשונה. הצצה בהם מספקת תמונה מפורטת של כרוניקה של הדלפת מסמך מתוך לב-לבו של הממסד - יהא זה משרד המשפטים או לשכתו של אלוף בצה"ל - ועשויה לסייע בהבנת הלוך נפשן של הנפשות הפועלות בפרשה הנוכחית, שגיבוריה הם ענת קם והעיתונאי אורי בלאו.

אף שהמדליף והעיתונאי הזוכה לקבל את החומר המודלף נראים בתחילה כשני חברים בצוות הפועל בתיאום ובשיתוף, חשיפת מכניזם ההדלפה כנראה מרחיקה ביניהם וגורמת לפיצול באינטרסים של כל אחד מהם. "הנתבעים בחרו להפר באופן גס ובוטה את ההסכמות וההתחייבויות שניתנו לי לפני פרסום הפרשה", כתבה גלאט-ברקוביץ בתצהירה, "ושניתצו את הקוד האתי העיתונאי בדבר שמירת חסיונו של מקור מידע".

לדבריה, החקירה בפרשת סיריל קרן החלה במאי 2002, תחילה כהסתעפות של פרשת חברות הקש אך בהמשך כחקירה עצמאית. "קיומה של החקירה בפרשת סיריל קרן הוסתר מעיני הציבור כל העת", כתבה, "עד לגילויה לציבור על-ידי". לדבריה, לאחר חיקור דין בארה"ב שבו השתתפה, במסגרת חקירת חברות הקש, הכין משרד המשפטים בקשה לחיקור דין בדרום אפריקה, שבו התבקשה חקירתו של סיריל קרן.

"סברתי כי זכותו של הציבור לדעת בכלל, וערב הבחירות בפרט, על קיומה של חקירה נגד ראש הממשלה המכהן, המציב עצמו כמועמד לבחירות הממשמשות ובאות, בחשד לשחיתות אישית חמורה. סברתי כי הסתרת קיומה של חקירה כזאת מהציבור, ממניעים שאינם ענייניים, ושאינם קשורים לחקירה, פוגעת פגיעה של ממש בציבור".

דרשה מקרא לנקוט אמצעי זהירות

גלאט-ברקוביץ מתארת כיצד החליטה להתקשר לקרא, שאותו לא הכירה אישית קודם לכן, וקבעה להיפגש עמו בבית-החולים "איכילוב" בתל-אביב. הפגישה התקיימה ב-5 בינואר, ימים אחדים לפני הפרסום. "בחרתי להיפגש דווקא בבית-החולים", כתבה, "בסוברי כי פגישה במקום הומה אדם לא תחשוף אותי כמוסרת המידע. למפגש בבית-החולים הבאתי עמי שני מסמכים שנטלתי מהפרקליטות, ושנועדו לאשש בפני העיתונאי את מהימנות המידע שהתכוונתי לספר, לא התכוונתי למסור מסמכים אלה לעיתונאי, אלא רק להציגם בפניו כדי לשכנעו באמיתות דבריי".

לטענתה, דרשה מקרא לנקוט אמצעי זהירות כדי שלא תיחשף כמקור שהעביר לו את המידע. את המסמכים מסרה לו "לאחר הפצרות רבות מצדו, הואיל והעיתונאי הסביר לי כי הוא זקוק למסמכים כדי לשכנע את עורכיו בעיתון שהידיעה היא ידיעת אמת". מאחר שלא הכינה מראש העתקים מהמסמכים שמסרה, פנו השניים למכונת צילום ציבורית בבית-החולים, ושם צילמה חלק מהבקשה לחיקור דין בדרום-אפריקה, וכן מכתב שכתבה לפרקליטת המדינה ארבל, בתום חיקור הדין שנערך בארה"ב ושבו חלק מהעדים שתושאלו "הושתקו" לדבריה, בהוראת עורכי דין ישראלים שנשכרו על-פי התרשמותה על-ידי מעורבים אחרים בפרשה.

במשך היומיים הבאים, לפני הפרסום, התקשר קרא לגלאט-ברקוביץ פעמים אחדות לצורך שאלות הבהרה. בסופו של דבר פורסם הסיפור בעמודו הראשון של "הארץ" ב-7 בינואר, כשבועיים לפני מועד הבחירות לכנסת. הידיעה פורסמה בהבלטה, אך לא בכותרת הראשית של העיתון (ל"הארץ" יש הרגל משונה, שלא לפרסם חשיפות בלעדיות בכותרת הראשית: גם פרשת "חשבון הדולרים" של יצחק רבין מ-1977 פורסמה תחילה בידיעה צנועה בתחתית העמוד).

בערבו של אותו יום שודרה הידיעה גם בחדשות ערוץ 2, על-ידי הכתב משה נוסבאום. "נוסבאום החזיק בידו, לתדהמתי", כותבת גלאט-ברקוביץ בתצהירה, "עמודים מטיוטת הבקשה לחיקור דין, שהועברה לעיונו הבלעדי של קרא תוך שסוכם בינינו כי הוא לא יציג את הטיוטה אלא רק יעשה שימוש בתוכן הדברים שעלו ממנה, ובוודאי שלא ימסרה לאחרים".

כשבוע לאחר מכן, לטענתה, מסר נוסבאום את ההעתק שבידיו לחוקרי המשטרה, "ובכך סייע מהותית לחוקרים לחשוף את זהותי. זהותי כמקור המידע נחשפה על-ידי השוואת סימני סיכות השדכן המשרדי על טיוטת הבקשה לחיקור דין שמסר נוסבאום, עם הסימנים על טיוטת המסמך שמסרתי לחוקרים".

"יש בידי סיפור חשוב"

המציאות נראית שונה במקצת מהסיפור שאותו מספר קרא בתצהיר העדות מטעמו. "גלאט-ברקוביץ ביקשה מיוזמתה המלאה והמוחלטת למסור לי את שני המסמכים", הוא כותב בתצהיר, "הן את בקשת חיקור הדין והן את המכתב לפרקליטת המדינה, לצורך פרסום. כלל לא הפצרתי בה להעביר לי צילום מהמסמכים, התובעת ביקשה בעצמה להעביר לי את המסמכים. היא מסרה לי מיוזמתה את מספר הטלפון הנייד שלה כדי שאתקשר אליה לצורך בירורים ושאלות נוספות, אך לא ציינה בפניי את המונח 'קו מאובטח' או 'טלפון בטוח', ולא דרשה כי אתקשר אליה שלא מקו טלפון רגיל, כדי שלא יוכלו לאתר את השיחה".

קרא מציין כי בתום פגישתו עם גלאט-ברקוביץ התקשר מיד לעורך החדשות, שמואל רוזנר, ועידכן אותו כי "יש בידי סיפור חשוב". כשנפגש עם רוזנר גילה לו את שמה של גלאט-ברקוביץ כמקור המידע והמסמכים. "זהותה של התובעת לא נמסרה ולא גולתה על-ידי לאיש, זולת לרוזנר, ונמנעתי אפילו מלחשוף את זהות המקור לעורכים הראשיים של העיתון", כותב קרא.

"קרא ואני דאגנו, מטעמי זהירות, לגזור מכל דף את החלק שעליו הוטבעו פרטי שיגור המסמך בפקס", כותב בתצהירו רוזנר. "הפרסום הראשון בעיתון לא כלל שימוש ויזואלי בבקשת חיקור הדין, כפי שנעשה לא אחת בפרסומים המתבססים על מידע סודי שהגיע למערכת העיתון, מאחר שהעדפנו לשמור זאת לפרסום נוסף במסגרת ידיעת מעקב, מטעמים מובנים של ניסיון 'להאריך את חייה' של החשיפה הדרמטית שביצע העיתון".

לאחר הפרסום התקשר קרא לגלאט-ברקוביץ, ולדבריו היא אישרה את הצגתו הוויזואלית של מסמך חיקור הדין בידיעת ההמשך שהתפרסמה למחרת היום. באותו יום שוחח קרא גם עם נוסבאום, עמיתו מחדשות ערוץ 2. "נוסבאום הציע ש'הארץ' ואני נשתף פעולה אתו בסיקור הפרשה שנחשפה באותו בוקר על-ידי העיתון", כותב קרא, "פנייתו זו לא היתה מפתיעה כלל מאחר ששיתוף-פעולה מסוג זה הוא דבר מקובל בין גופי תקשורת, ודאי בין העיתונות הכתובה לבין הטלוויזיה".

העברת המסמך לנוסבאום לא היתה מנוגדת לכללי האתיקה העיתונאית, טוען גם רוזנר. "גלאט-ברקוביץ עצמה יזמה את מסירת המסמכים לעיתון", הוא כותב, "ואף הבהירה לקרא כי אין לה התנגדות לפרסומו הוויזואלי של המסמך. הרי לא בכדי היא טרחה לברור ולמסור לקרא אך ורק את אותם עמודים שעליהם לא הופיעו הערות בכתב ידה. היא ידעה כי מסמך זה צפוי להיות מפורסם ברבים, ואף אישרה פרסום כזה במפורש". רוזנר מוסיף כי "העובדה שנוסבאום הוא כתב לענייני משטרה הידוע בגישתו למקורות מקרב חוקרי המשטרה, רק חיזקה את הרושם כי המקור שהדליף את בקשת חיקור הדין הוא גורם במשטרה".

הפרת חיסיון מקור?

האם הופר חיסיון עיתונאי-מקור בפרשה זו? ואם כן, האם גלאט-ברקוביץ זכאית לפיצוי בעבור הנזקים הכספיים שנגרמו לה לטענתה? "החיסיון לא הופר, להיפך", כותב רוזנר, "הוא נשמר באדיקות גם כשקרא זומן לחקירה שבה נדרש לחשוף את זהות המקור, ואולם עמד בסירובו, חרף היותו נחקר באזהרה תוך שיוחסה לו עבירה של שיבוש מהלכי משפט".

עם זאת, רוזנר מציין כי "נקיטת צעד מרחיק לכת וחסר תקדים של פתיחה בחקירה" לגילוי המדליף, "שבה שולבו גם גורמים מן השב"כ, ומתן צו להוצאת פלטי שיחות הטלפון של עיתונאי על-ידי בית משפט, הם בפירוש אינם דברים שניתן היה לצפותם מראש באופן סביר".

ואכן, זעמו של רובינשטיין על הדלפת מסמך חיקור הדין, ועל הגילוי הפומבי כי נגד ראש הממשלה המכהן מתנהלת חקירה פלילית נוספת, שהוסתרה מהציבור - בראש ובראשונה על-ידי היועץ עצמו - הוביל להחלטה הקיצונית להקים צוות חקירה מיוחדת למציאת המדליף. היתה זו פעולה גם למען "יראו וייראו", וכדי שאיש בפרקליטות לא יעז יותר לעולם למסור חומרים בלתי מורשים לעיתונאים. גישה קיצונית כזו עולה, על-פי תמונת המצב הידועה כעת, גם מהתנהלות השב"כ ומשרד המשפטים בפרשה הנוכחית. גם הפעם נזנח המידע הדרמטי המתגלה באמצעות ההדלפה, לטובת שאלת האמצעים שבהם התגלה המידע.

האם ההדלפה ההיא השיגה את מטרתה? כל המעורבים בפרשה הזו נמצאים היום, ממרחק של 7 שנים, במקום אחר. קרא עבר לפני שש שנים מ"הארץ" לערוץ 10; רוזנר עזב את "הארץ" ומשמש כיום עורך ספרי העיון של הוצאת הספרים כנרת-זמורה ובעל טור ב"מעריב" וב"ג'רוזלם פוסט"; גלאט-ברקוביץ השלימה תואר שני במשפטים, הרחק ממשרדי הפרקליטות; ערן שנדר הספיק להתמנות בינתיים לפרקליט המדינה ולפרוש מכהונתו; אליקים רובינשטיין עבר לכהן על כס השיפוט בבית המשפט העליון; ואריאל שרון שוכב, חסר הכרה, בביתו. ורק פרשת סיריל קרן עדיין מצויה באופן רשמי בחקירה פתוחה, כאבן שאין לה הופכין.