הכל אודות אמא ואבא

הנה סיפור המסגרת: נערה בת 15 שחיה את רוב ילדותה במוסדות שונים, מחליטה לחפש את הוריה הביולוגיים. האב מתגלה כבעל-בר, בן 30 ומשהו, רווק הולל, והאם כשדרנית רדיו ידועה. המפגש, המפתיע עם הבת שנמסרה לאימוץ, מטלטל את שגרת החיים בשלוש הצלעות של "התא המשפחתי" החדש-ישן.

מוסד המשפחה בטלוויזיה האמריקנית הוא עניין ששווה להתייחס אליו בפרספקטיבה היסטורית. מהמשפחות המושלמות בסדרות של שנות ה-50 וה-60, דרך משפחות שהלכו והעזו לחשוף גם את הצדדים הפחות ייצוגיים שלהן, כמו משפחת באנקר ("הכל נשאר במשפחה"), המשך במשפחות חריגות, אנטיתזה למשפחה המושלמת מהפיפטיז, כמו משפחת באנדי ("נשואים ") שחריגותה נועדה להאיר באור נורמלי את המשפחה "הנורמטיבית", ועתה נדמה שהגענו לתחנה שבה היוצרים מניחים מראש שמשפחה היא עניין מטורלל - ומאותה נקודה מתפתחת העלילה.

בחזרה ל"חיים בלתי צפויים": זו סדרה צעירה ואפשר שצופה מנוסה יתקשה להבין את השפה - לא רק המילולית, כי אם גם הוויזואלית. ובכל זאת, היא עשויה היטב, ואותי לפחות, הצליחה לסקרן.

רוקנרול בייבי

"מה שאת עושה לי", ו' 16:35, יס 1

טום הנקס, מי שייזכר בזכות קריירת המשחק שלו, ערך כאן ניסיון מוקדם בבימוי. ליב טיילר פרצה כאן לראשונה, רגע לפני שתהיה הילדה היפה של ברנלדו ברטולוצ'י ב"לגעת ביופי". העלילה היא מעין געגוע לאמריקה התמימה של תחילת שנות ה-60, אבל עם תובנות של שנות ה-90. במרכזה עומדת להקת רוקנרול צעירה, שלהיט אחד, "מה שאת עושה לי", הופך אותם בן-לילה לסיפור הצלחה כל-אמריקני ומלמד אותם בדרך הקשה, שלפעמים צרות של עשירים עלולות להיות צרות לכל דבר.

אל תצפו לגדולות ונצורות מהסרט הזה, אבל לפעמים נדמה שזהו כוחה הגדול של תעשיית הסרטים בהוליווד: קומדיה נוסחתית עם טוויסט רעיוני קטן, בימוי טוב ומשחק טוב מאוד, שחוברים לסרט פשוט שלא מסעיר את הנפש, אבל שבסופו מצטערים שהוא נגמר ולא הופך למשל לסדרת טלוויזיה מתמשכת.

הנושא של הסרט, נעורים ומוזיקה, כמו גם שעת השידור שלו, הופכים אותו לאידיאלי לצפייה משותפת של הורים וילדיהם המתבגרים, פעילות נעימה למדי, רגע לפני שבת.

שבוע סוף

"בובי ואני", "האזרח קופטש", מוצ"ש מ-21:00, ביפ

הבטיחו לי שזה יעבור אחרי השחרור מהצבא, אבל למרות שבדרך-כלל אני שש אל עבודתי, מוצאי שבת נשאר הרגע הנמוך של השבוע, רגע אחרי שכל ההבטחות שהביא עמו יום חמישי התפוגגו, רגע לפני ששבוע לחוץ מתחיל מחדש. במקום לבזבז זמן על זוטות כגון שכר הבכירים או האיום האיראני, מוטב היה לו המחוקק היה נותן את דעתו על חיוב כל הגופים המשדרים לסיים את השבוע בתוכניות מצחיקות.

החדשות הטובות הן שערוץ ביפ לפחות מנסה. הפחות טובות הן שזה לא תמיד מצליח לו. דווקא את "בובי ואני" אהבתי. גם בגלל הרעיון - יותר מכך, בשל המשחק. עופר הוא חוקר פרטי מתוסבך שהאלטר-אגו שלו, בובי, הפך לחבר דמיוני שמלווה אותו כצל. דמויות המשנה בסדרה משוחקות מצוין על-ידי מיקי קם, שזוכה לאחרונה לפריחה מאוחרת, גל זייד המעולה בתפקידים על גבול השפיות ועידו מוסרי.

מיד אחרי פרק הבכורה של "בובי ואני", תעלה הסדרה הדוקומנטרית "האזרח קופטש". הסדרה שמתארת את הניסיון של קופטש להיבחר לכנסת דרך רשימת "עלה ירוק", מצליחה לעתים להראות צדדים הזויים של הפוליטיקה המקומית, אבל חלק גדול מהזמן היא קוממה אותי כצופה על גיבורה, קופטש, איש שיותר מדי עלים ירוקים גרמו לו, כנראה, לבזבז פוטנציאל אדיר.