בארסה-מאניה מגוחכת

זעקות השבר שליוו את הפסדה של ברצלונה בסן סירו, עברו כבר מזמן את גבול הטעם הטוב. ייאמר מיד: ברצלונה היא קבוצת כדורגל נפלאה, לא רק בגלל העונות האחרונות עם ליאו מסי בשיאו, אלא משום שהיא קבוצה גדולה שמחויבת תמיד לכדורגל התקפי, ושבהיסטוריה שלה זוהרים שמות כמו קרויף, מראדונה, רונאלדו, רונאלדיניו ועוד. אבל עם כל הכבוד להיסטוריה הרחוקה והקרובה של המועדון, ה"ברצלונאים החדשים" שמתגודדים במקומותינו תחת כל מסך פלאזמה רענן, מוציאים אותי מדעתי.

הפעם האחרונה שבה נהנתה קבוצת כדורגל זרה מתמיכה כה גורפת במקומותינו, היתה כאשר אברם גרנט אימן את צ'לסי. גם אז בזתי ל"נובו-צ'לסים", אבל אז לפחות אפשר היה להסביר את העניין בתמיכה במי שנתפס כנציג ישראלי בין הגויים. התמיכה בברצלונה, כך נדמה, באה מן המעגל השני של חובבי הכדורגל - לא הגרעין הקשה, אלא בדיוק מי שמתפעל עדיין ממפעלים שימי תהילתם כבר מאחוריהם, כמו המונדיאל בקיץ הקרוב.

עם טעם הקהל אין לי בעיה: מאות אלפי הישראלים שמתגודדים בשעריו של קאמפ נואו דמיוני (אחד מהאצטדיונים אגב, שהם מהיותר חסרי אווירה באירופה) לא שונים מהאלפים שנאספו לפתיחה של חנות ‏H&M‏ למשל, אבל כשהסגידה למותג הקטאלוני מעבירה על דעתם גם אנשי מקצוע, זה כבר פחות משעשע.

"אשרינו שזכינו", סיכם שגיא כהן את הצפייה בברצלונה דורסת את ארסנל, והכתיר מייד את מסי לגדול בכל הזמנים. גם יורם ארבל ומוטי איווניר, ביכו אמש את רמת משחקי חצי הגמר, למרות שלטעמי המשחק בין אינטר לברצלונה היה אולי הטוב ביותר בליגת האלופות העונה. "כן", סיכם איווניר, פרשן נבון בדרך כלל, "גם אינטר וגם ליון הן קבוצות מאוד טקטיות" - מתי בדיוק הפכה המילה "טקטיקה" למילת גנאי? ואיך אפשר לפטור את התצוגה המרשימה של אינטר מול בארסה (אלמלא הפציעה של מייקון, יתכן שהיינו רואים עוד שערים מתוצרתה, ובכל מקרה, גם כך היא היתה קרובה יותר לרביעי מאשר ברצלונה לשני) כ"משחק טקטי"? מילא כש"חדשות 10" מבכים את הפסדה של ברצלונה, את זה אני עוד אוכל להבין: כמי שרכשו גם את זכויות השידור של גמר ליגת האלופות, מופיעים בסיוטי הלילה שלהם גמר בין אינטר וליון. אבל ארבל ואיווניר?

‏‏‏***

‏אבל עזבו פופוליזם, בואו נדבר כדורגל: עושה רושם שעקב אכילס של ברצלונה בשנתיים האחרונות הוא דווקא העובדה שהשיטה שלהם עובדת ב-95% מהזמן. ב-5% שבהם היא נתקעת, מתברר שאין לה "פלאן בי". פפ גווארדיולה הוא מאמן נפלא, אבל עיקר הישגו הוא בבניית קבוצה שיכולה להציג את הכדורגל שלה כמעט בכל מגרש וכמעט מול כל יריבה. כאשר משהו משתבש בממלכת ה"טיקי-טאקה", מתחילות הצרות. יריבות נאיביות כמו ארסנל נטחנות בגלגלי השיטה הברצלונאית, אבל קבוצות כדורגל שיש להן כלים אפקטיביים לשבש את השיטה של בארסה, מוצאות אותה כמעט חסרת אונים. זה לא אומר שלברצלונה אין את היכולת לנצח 0-2 בגומלין ולהעפיל בפעם השנייה ברציפות לגמר ליגת האלופות. אבל פתאום אפשר להיזכר שאפילו ברצלונה הגדולה, זוכת ששת התארים מהשנה שעברה, לא היתה מגיעה לגמר, אלמלא שיפוט שערורייתי בחצי הגמר מול צ'לסי, שממש כמו אינטר - הצליחה לנטרל את המנגנון המופלא של בארסה.

‏‏‏***

אני מבקש סליחה מאלוהי הכדורגל על המעבר שאין חד ממנו, בין חצי גמר ליגת האלופות לשלולית המקומית. אבל גם לנו יש, בעוד ארבעה ימים בדיוק, משחק עונה שאמור להכריע את גורל האליפות.

אצל מכבי חיפה התמקדו ההכנות ל"משחק העונה" בעיקר בתלונות כלפי "שיטת הקיזוז". ייאמר מייד, השיטה היא שערורייה, אבל היא נקבעה כבר בסוף העונה הקודמת, ולא לפני שבועיים. ובכל מקרה, היא רק סימפטום חמור במיוחד של שיטה גדולה ממנה בהרבה, שיטה שיעקב שחר היה יכול לנסות לפחות לשים לה קץ, עם מינהלת ליגה חזקה, אבל בחר, ברגע האמת, שלא להעז פנים נגד ההתאחדות. עכשיו הוא נזכר להתלונן?

באגף המקצועי צריך אלישע לוי לא לפחד, כלומר כן לפחד - ולשחק על תיקו. למכבי חיפה יש מספיק כלים כדי להוציא את העוקץ ממשחק ההתקפה של הפועל ת"א, וכבר למדנו העונה שכאשר הפועל מסתערת קדימה, היא פגיעה ל"עקיצות" בעורף. לשחק על תיקו זה אולי נגד הד.נ.א של מכבי חיפה של אלמני, ממן, עטר, ברקוביץ', רביבו ובניון, אבל זה הסיכוי היחיד של אלישע לחגוג אליפות (גם אם לא רשמית) כבר ביום שני הקרוב.