א. השבוע נפלו דברים מהשמיים. הלכנו ברחוב בתל-אביב, כל המשפחה, ופתאום נפל מהשמיים, ממש לידנו, חפץ כלשהו במרקם רך שמכיל הרבה מאוד משהו, או במילים אחרות: נפלה עלינו מהשמיים חבילת במבה.
החפץ לא הגיע משום מקום. הוא לא נזרק ממכונית נוסעת, והוא לא הושלך מחלון של בניין סמוך. פשוט כי לא היו כאלה. החומר פשוט נפל מהשמיים, ויש לנו עדים שיעידו כי כך היה, אף על-פי שכשאני חושב על זה עכשיו, לא ראיתי את החומר נופל מהשמיים. נשמע קול נפילה, ואז החומר פשוט הופיע על המדרכה. זה היה פלאי למדי. כולנו עמדנו ותהינו, בוהים בבמבה. כך או אחרת, לפני שהספקתי להתקשר למשטרה ירדה נגה מהעגלה, פתחה את הבמבה ואכלה אותה. אחרי הכל, מה מוזר באוכל שיורד מהשמיים. תמיד זה ככה, לא?
ב. ובינתיים, בצירוף מקרים שאין מילה אחרת שתתאר אותו מלבד קוסמי: באותן דקות ממש שבהן נפלה עלינו במבה מהשמיים ונאכלה, נפל מהשמיים בחוף בבת-ים חפץ מסתורי אחר, בגודל 7 סנטימטרים, ובער שעות, אדיש לניסיונות הכיבוי.
מטאוריט, הכריזו כולם, אבל אחרי בדיקה קצרה קבעו חד-משמעית חוקרי המכון הגיאולוגי בירושלים כי לא מדובר במטאוריט אלא בחומר תעשייתי מעשה ידי אדם. ואז כולם נרגעו.
אבל אם מסתכלים על זה עוד פעם רואים שאין פה שום דבר מרגיע. למרות הוודאות המוחלטת שבה קבעו כי הדבר לא הגיע מהחלל, הודו החוקרים כי "מדובר בחומר תעשייתי שאנחנו לא מכירים, ואין לנו אמצעים לקבוע מה מקורו". לפי ההגדרה הזו נשמע קצת כאילו זו הפעם הראשונה שהם רואים במבה, לא?
אופציית הבמבה נפסלה מיד: החומר בבת-ים היה שחור. אז אם לסכם: מדובר בחומר בעל מרקם רך, "שנראה חי" לפי עדות השוטרים, ומכיל הרבה מאוד זרחן וחומר בערה. הדבר הזה מתלקח במגע עם אוויר, לעזאזל! בחדשות סיכמו את העניין יפה: אם כך, אמרה הקריינית בטון מרגיע, מדובר בחפץ כלשהו. וכולנו חזרנו לשגרה.
אבל אם שואלים אותי, זה בכלל לא מרגיע. איך בדיוק מישהו יכול לומר לי שהאפשרות שבני אדם יצרו חומר חדש "כלשהו" - חזק וארסי מקודמיו - ואז זרקו אותו לשמיים בחוף בת-ים ההומה ונתנו לו להתלקח שעות מבלי שניתן יהיה לכבותו היא אפשרות שאמורה להרגיע אותי?
ואם היו מאה כאלה, או אלף, או חמישה אבל גדולים? לא יודע מה איתכם, אני כבר מעדיף את האופציה של המטאוריט. ויותר ממנה אני מעדיף את האופציה של הבמבה. אם כבר משהו שנופל מהשמיים, לפחות שיעזור עם הילדים.
אני אומר לכם: משהו הושתק פה השבוע. אולי סוג חדש של נשק. הרי אומרים שיש מצב למלחמה בקיץ. לכו תדעו, אולי אנחנו מכינים להם איזו הפתעה. נשאר רק לברר סופית במי נלחמים, מי זה אנחנו ומי זה הם, ואז אנחנו מסודרים, וגם הם. אם לא יילך החומר החדש - תמיד נוכל לזרוק עליהם במבה.
זה בנוגע לדברים שנפלו השבוע מהשמיים.
ג. אנשי השבוע שלי: האחד, הלל צ'רני. מסכן זה. אז בסדר, כשיצא מהמעצר השווה את עצמו לגלעד שליט. נכון, זו אולי לא ההשוואה הכי טובה בעולם, אם לנקוט את לשון ההמעטה של החודש, ונכון גם שאין איך להגן עליה, אבל בינינו - מה כבר קרה? יציאה לא מוצלחת וזה הכל.
אבל אנשים כעסו יותר על ההשוואה עם שליט מאשר על המעשים שבהם נחשד צ'רני. שוחד חופשי, אבל אל תיגע בילד. שם גלעד שליט נישא לשווא! איזה עוול, הא? כאילו שמו של שליט לא נישא לשווא על-ידי כולם, כל הזמן.
גלעד שליט. גם אני ראיתי את סרטון התעמולה שעשה החמאס. אני לא רוצה להיות מובן בצורה לא נכונה, אבל הסרטון הזה ריגש אותי. אם לא היו אומרים לכם שזה סרט של החמאס ואם לא היו כתוביות בערבית, גם אתם הייתם מתרגשים. הוא העביר את היגון, את הבדידות, את התחושה הקפקאית, את הפחד, את מה שכולנו חושבים.
אני לא אוהב להיות בוטה, אבל בסרט של החמאס מצאתי קצת יותר רגישות (ולבטח יותר אטרקטיביות) מאשר בחלק מהפעולות הציבוריות בצד הישראלי למען שליט.
בשבוע שעבר עברה ליד הבית שלי משאית ועליה דגם קטן של טנק שעליו מודבקת תמונה קטנה של גלעד שליט, ושלט קטן על הטנק ביקש ממני לשלוח מסרון בעלות של 4 שקלים ולחתום על איזו מגילת זכויות המשהו. הכוונה טובה, אני בטוח, אבל בחייאת.
או שלל קבוצות בפייסבוק: היום תלבש לבן, מחר תחליף תמונה. מה אנחנו, בכיתה אלף? או מסעדה ליד הבית שלי ששמה על הכיסא הכי קרוב לרחוב שלט "שמור לגלעד שליט". הכוונות טהורות מני טוהר, אני יודע, אבל מה זה אמור להביע? אני באמת לא רוצה להרגיז אף אחד, אבל ליד כל אלה נראה הסרט של החמאס כמעט סולידי.
כולם נושאים לשווא את שמו של שליט כל הזמן, אז גם לצ'רני נפלט. הרי זה לא שמישהו חושב שהוא באמת השווה את עצמו לחייל השבוי. אחרי הכל, צ'רני לא נפל מהשמיים או משהו. הוא חי פה, בינינו. ולפי מה שאני קורא בעיתונים הלך לו לא רע בכלל.
ד. בואו נעשה ניסוי מחשבתי עם ההשוואה של צ'רני. עם יד על הלב, איך הייתם מרגישים אילו צ'רני אמר משהו בסגנון "הרגשתי כמו יהודי בשואה" - טוב יותר? ולו בחר לתאר את תחושותיו דווקא במשפט כמו "הרגשתי כמו אילן רמון על סיפון הקולומביה" - רע יותר? ואילו בחר דווקא בדוגמאות שאינן כה נטועות בלב הקונצנזוס? ולו אמר "הרגשתי כמו יגאל עמיר", או חלילה "חשתי כמו מרדכי ואנונו?", האם אז היה מעמדו משתפר בעיני הציבור או מתערער יותר? ואילו יצא מבית המעצר ואמר "אפילו לענת קם נתנו רק מעצר-בית, ואני לא בגדתי במדינה", אולי אז היינו אוהבים אותו קצת יותר?
מה הנמשל, אתם שואלים? שצ'רני לא מעניין אותנו, ומה שהוא עשה לא מעניין אותנו; כל מה שאנחנו עושים זה להגיב בצורה אוטומטית למילות מפתח. זו פארסה.
ה. כנ"ל בנוגע לעוד אחד מאנשי השבוע שלי: עמיר בניון. בהתחלה התעצבנתי מאוד גם אני. מה זה צריך להיות וכל זה, מה אתה אומר עליי דברים כאלה. אפילו עשיתי מעשה אקטיבי עד כדי כך שכתבתי על זה משהו בפייסבוק.
אבל עכשיו אני הרבה יותר רגוע. קודם כל, זכותו של אדם לומר כל שעל לבו, נמוכים ומקוממים דבריו ככל שיהיו. זכותו, זה מה שאמרתי? התכוונתי חובתו. חבל רק שהשיר כל-כך גרוע והמסר כל-כך אלים, אבל יאללה, שיהיה.
ו. הדבר היותר מעורר מחשבה במיני-פרשיית בניון הוא שהשיר הוגדר בחלק מהמקומות כשיר מחאה. המילים אכן בוטות והזעקה אכן נשמעת, אבל זה בדיוק ההפך משיר מחאה. שיר מחאה זה כשאדם מהמיעוט או משולי החברה נושא את קולו במסר נגד הזרם, נגד הקונצנזוס, מבקש להישמע.
אבל השיר של עמיר בניון הוא כולו הכי בזרם, במרכז המוחלט של הקונצנזוס. גם הזמר משתייך לזרם מרכזי למדי בחברה הישראלית. נגד מי הוא צועק? על מי הוא כל-כך זועם? על המיעוט. המיעוט מרתיח את דמו.
אין מיליגרם אחד של מחאה בשיר של בניון. הוא הולך עם הזרם. תכונה טובה לאמן, לא?
הרהור
אני אומר לכם: משהו הושתק פה השבוע. אולי סוג חדש של נשק. הרי אומרים שיש מצב למלחמה בקיץ.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.