הוא רודף מושחתים, לא פרסום

היום (ד') הגיש מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, את דו"ח האגף לתלונות הציבור שעליו מופקד עו"ד הלל שמגר. בשיחה עם כתבים לרגל הגשת הדו"ח, דיבר המבקר גם על פרשת הולילנד והסתעפויותיה.

הנימה השלטת היתה: "אמרתי לכם". לינדנשטראוס אמר כי משרד המבקר הינו "הגורם שהניע את בדיקת השחיתויות בשנים האחרונות".

"יהללך זר ולא פיך"? במקרה של לינדנשטראוס, המציאות היא "יהללך זר, ולא - פיך", כי אצלנו אין מרבים לשבח - ובמקרה של לינדנשטראוס זה היה נכון וכואב במיוחד.

המבקר עצמו עמד על כך כאשר ציין כי "עברנו אז תקופה לא קלה. אם מישהו זוכר, זה לא כמו היום שהכל ברור לחלוטין. עשינו את כל העבודה החשובה".

ובכן, אני זוכר. אבל אני מכיר כמה עיתונאים שהדבר נשכח מהם. עיתונאים אלה, ובהם בכירים, לא הפסיקו לנגח את המבקר כאשר זה החל לבדוק את אהוד אולמרט.

"רודף פרסום" כינה אותו אמנון אברמוביץ'בחדשות ערוץ 2, על סמך כתבות שקרא במקומונים חיפאיים, על-פי דבריו בשידור חי. וכיוון שכל ה"עם", כולל עיתונאים, צופה בערוץ 2, וכיוון שאברמוביץ' רכש לעצמו מעמד של מעין גורו אקטואליה - אימצו גם אחרים את האמירה המופרכת הזאת.

היום אנחנו כבר יודעים, כמובן, שיותר משלינדנשטראוס רדף אחרי הפרסום, הוא רדף אחר המושחתים - והפרסום בא כתוצאה מכך. כתבתי אז שהייתי רוצה שהמבקר יקבל כמה שיותר פרסום, כיוון שכל פרסום כזה משמעותו עוד מושחת שלטוני שעלה בחכת הביקורת. כתבתי אז, ואני כותב היום, שפרסום הוא כלי חיוני בעבודת הביקורת. ככל שירבו פרסומים על חשיפת מושחתים - כך תגבר ההרתעה.

אבל אותם עיתונאים שהתנפלו על לינדנשטראוס המשיכו בשלהם. עד היום אני לא מצליח להבין את הסיבה. הרי דווקא העיתונאים הכותבים ומדברים נגד השחיתות היו צריכים לשאת את לינדנשטראוס על כפיים.

אז מה כל-כך כאב להם? שהוא מצליח להילחם בשחיתות בהצלחה גדולה משלהם? או שהם פשוט קנו בלי לבדוק את מה שלחשו להם פוליטיקאים מקורבים? או שמא, חס ושלום, היו עיתונאים שפשוט עשו שירות למקורבים הפוליטיקאים, כדי לקבל בתמורה ידיעות ומעשיות?

כך או אחרת, עיתונאים הגונים במצב כזה קמים ואומרים: אני מצטער, טעיתי, אולי הוטעיתי - אני מתנצל בפני המבקר ועובדי משרדו. אם ירצו להיות עוד יותר הגונים, יוסיפו: הוא צדק, אנחנו טעינו.

בינתיים לא נשמעים קולות כאלה או דומים להם. אני לא חושב שמישהו מופתע מכך. הציבור כבר מכיר ויודע שעיתונאים אינם טועים. וכאשר הם כן טועים, לא רק שאינם מתנצלים - הם עוינים את האדם או את המוסד שחשפו את ערוותם.

פנייה אישית לאברמוביץ'

הייתי מאוד שמח, אמנון ידידי, אם תהיה הראשון שיוכיח שהוא כן יודע להודות בטעות ולהתנצל. לא רק שאמינותך, שאותה רכשת בדרך-כלל בצדק, לא תינזק - היא תתחזק.