מי מתעסק עם מוני הראל?

1. ‏14 אלף צופים הגיעו אתמול (שבת) להפועל ת"א-אשדוד בבלומפילד. ותוך 48 שעות בלומפילד יתמלא מחר שוב, במשחק מכבי ת"א-מכבי חיפה. חמישה משחקים העונה היו סולד-אאוט (וזה הרבה במונחים של כדורגל ישראלי), כשלפנינו שני מחזורי הכרעה. עדיין לא ידוע מי תזכה באליפות; המאבק על הכרטיסים לליגה האירופית פתוח לגמרי; לא ברור מי יהיו שתי היורדות ומי תלך למבחנים.

פתאום אף אחד לא מדבר על הרמה בליגה הישראלית. אפילו ממשחק העונה בשבוע שעבר בקרית אליעזר, שהיה משחק כדורגל נורא, כל מה שנשאר היה דיבור על המהפך המדהים של הפועל בטבלה.

כי בינינו, מה בסופו של דבר צריך אוהד כדורגל. מתח ואי-ודאות. עם כל השאר נחייה.

קחו את זה לכל מקום שאתם רוצים: נבחרת ישראל של אברם גרנט (בקדנציה השנייה) היתה נבחרת בונקריסטית ששיחקה כדורגל מכוער, אבל הקהל פוצץ את אצטדיון ר"ג כי היא היתה בעניין עד הרגעים האחרונים. את נבחרת נערות הליווי של שלמה שרף, עם כל הכדורגל ההתקפי שלה והחמישייה מול אוסטריה, אף אחד לא היה זוכר אם לא היתה מגיעה לפלייאוף.

אפשר להגיד על אבי לוזון את כל מה שאתם רוצים, ועל שיטת הקיזוז שלו. אבל היום מתברר שהבעיה הכי גדולה של הליגה בשנים האחרונות לא היתה הרמה אלא חוסר התחרות בצמרת. פתאום מתברר שכשיש מתח, אנשים רצים למגרש. וכשיש מתח עדיין עדיף לשבת על טריבונה במתקן הכליאה בקרית אליעזר מאשר להתפנן מול הפלאזמה בסלון.

2. בעקבות המשחק בין ברצלונה לאינטר, עולה בימים האחרונים לכותרות העניין של "טובים" מול "רעים" בכדורגל. כאילו שבאמת יש דבר כזה. אלו הקולות שמדברים כמובן על האטרקטיביות של בארסה ומשחק ההגנה המכוער (?) של אינטר. שטיפת המוח שנעשית כאן בעניין המגננה של אינטר נעשית על-פי אמות מידה מאוד צרות: תמיד טוב יותר לראות משחק של 5-1 או 6-0 על-פני 1-0 קטן. הרבה גולים שווה כדורגל גדול. ככה שוטפים לנו את המוח.

אבל בענפים אחרים זה משום מה לא נתפס ככה. ב-NBA‏ אף פרשן לא ייתפס כתימהוני אם יגדיר משחק הגנתי עם סקור נמוך כמשחק ענק; מהלכי הגנה נתפסים כמהלכי אמנות וגאונות לא פחות ממהלכי התקפה. אם ניקח משהו שיותר קרוב אלינו, אז אפילו סדרת היורוליג בין מכבי לפרטיזן היתה סדרת דמים מותחת וגדולה במונחים של כדורסל אירופי, למרות שכל הסדרה נבנתה על מהלכי ניטרול הגנתיים ולא על מהלכים התקפיים.

בכדורגל משום מה זה עדיין לא קיים, ובעיקר אצלנו הנטייה היא עדיין לקבל את משחק ההגנה או העיקור של משחק היריב כמשהו מכוער.

אנחנו שומעים לא מעט "פרשנים" שמדברים על כך שהיו רוצים לראות נבחרת ישראל שמחה שמכתיבה משחק התקפי וחוצפני. אבל במקביל הם זועמים על חוסר היכולת שלה להעפיל למונדיאל כבר 500 שנה. זה פשוט לא עובד ביחד. אם תשאלו את כולם מי היתה הנבחרת הכי מצליחה בעשור האחרון, כולם יסמנו את הנבחרת של גרנט. והיא היתה הכל חוץ מנבחרת התקפית.

‏ואם מחברים לרגע לפסקה הקודמת, אז תבדקו גם את עצמכם: אם היתה לכם אופציה לבחור משחק כדורגל אחד - מה הייתם מעדיפים לשבת ולראות: אינטר-בארסה, עם אפשרות לעוד קרב חפירות בין "טובים" ל"רעים" שיאיים לפוצץ לכם את המוח עד לשנייה האחרונה; או ברצלונה-ארסנל, משחק מהנה בין "טובים" ל"סימפטיים", עם אופציה לשישייה מובטחת ולניקורים על הספה כבר אחרי הגול החמישי?

3. עצה לקולגות העיתונאים: אם אתם רוצים לחוות מקרוב את הזכייה ההיסטורית של הפועל ת"א באליפות, יש משהו אחד שאתם חייבים לדאוג לו בשבועיים שנותרו לסיום העונה. תוודאו שבעיתון שלכם, על שלל מגזיניו ומוספיו (ולא בהכרח במדור הספורט), לא תיכתב ולו מילה רעה על מוני הראל. ככה איבד "גלובס" את מקומו ביציע העיתונאים בבלומפילד. "יש הוראה של מוני שלא לתת ל'גלובס' כרטיס ביציע העיתונות", נמסר מלשכת הדוברות האדומה (או שמה לשכת הפראבדה). "למה", תהינו. "תדפדפו לכתבה האחרונה שלכם עליו".

את תגובתו של הראל לדברים לא היה ניתן להשיג. אבל על מעלליו תוכלו לקרוא בכתבה המצוינת הבאה, שהתפרסמה במוסף "שוק ההון" של 'גלובס'.