הכדורגל שייך לבעלי ההון

‎‎בלא מעט מקרים, צפייה במשחקי גביע המדינה נותנת תחושה קצת אחרת. סינדרלות משתחלות לשלבים הגבוהים, לפעמים קבוצות מיניאטוריות אפילו במונחים ישראלים, זוכות בתואר. כמו הפועל ר"ג (2003) ובני סכנין (2004). גביע המדינה הוא בהחלט מפעל שנותן הזדמנות לתהילה גם למועדונים קטנים.

‏כך גם משחק הגמר הערב (ב'): לבני יהודה, שתנסה להפתיע את הפועל ת"א, אין כמעט סיכוי בעידן הכסף של יעקב שחר, טביב-הראל ומיטש גולדהאר, לפנטז על אליפות. אבל הנה, הקבוצה הקהילתית הקטנה נמצאת מרחק של 90 דקות מזכייה בתואר. תואר אמיתי.

‏רמת הכדורגל הנמוכה בישראל גורמת ללא מעט אוהדים רומנטיים, לייחל לימים היפים שבהם רוב הקבוצות היו כמו בני יהודה. כלומר, ייצגו קהילות, ולא בעלים עשיר, ובמקביל היו הצלחות מקצועיות מסחררות. הרעיון הזה כל-כך מקסים, עד שאני סופר אחת, שתיים, שלוש לפני שאני מסכם אותו בשתי מילים: חארטה-בארטה.

‏***

ועכשיו ההסבר המפורט: אין מועדון ספורט שלא צמח מהקהילה. אפילו מ.ס אשדוד, האנדרוגינוס הכי גדול בשדה הכדורגל הישראלי, היא איחוד של שני מועדונים שפעם היתה להם קהילה. אבל מרגע מסוים, כדי להתחרות ברמות הגבוהות, צריכים אפילו המועדונים הקטנים כסף די גדול. אני מכיר כבר את הטענה הבאה של הרומנטיקנים בוויכוח, מילות הקסם "המודל הברצלונאי": כינוי לחברי מועדון, אוהדים, שנושאים את האימפריה על הגב שמתחת לצווארון הכחול.

נכון? אז זהו, שלא: כדי להיבחר בבחירות הדמוקרטיות של בארסה, צריך להראות מראש מאיפה אתה הולך להביא את הכסף ולהפקיד ערבויות של עשרות מיליוני אירו. להנהלה ייכנס רק מי שעל גבו יש שק מזומנים: לאפורטה והחברים שלו הם אנשים עשירים מאוד, שמכירים לא מעט אנשים עשירים אחרים שאחראים לכסף הגדול שממנו מתנהלת הקבוצה הכי עממית בעולם... כי זה אולי לא קל להיות עשיר, אבל להיות עשיר ועממי - זו כבר משימה למקצוענים!

‏בישראל יש שתי דוגמאות בולטות להצלחה של קבוצות קהילתיות: מכבי קביליו יפו בכדורגל והפועל אוסישקין בכדורסל. אוסישקין הצליחה בליגות נמוכות בזכות הדחיפה האדירה מהקהל, כלומר - מהקהילה. אבל כדי להמשיך ולהתקדם מהמקום שבו היא נמצאת אל צמרת הכדורסל המקומי, היא תהיה חייבת, בעוד חודש או בעוד שנה, כסף גדול מעט יותר. אמנם במציאות התקציבית של קבוצות ליגת העל בכדורסל, אפשר לעמוד גם כעניים גאים, אבל אם המטרה היא לשוב ולהיות קבוצה שתקרא תיגר על מכבי ת"א, תצטרך קבוצת הפועלים (העממית) שוגר דדי (רצוי עממי) נדיב למדי.

בחזרה לקביליו יפו: המיזם המקסים הזה הגיע לרגע האמת שלו - והידיעה המרגשת של השבוע היא שטדי שגיא, איש עשיר, אפילו מאוד עשיר, יסייע לקבוצה להתחזק. או במילים אחרות: כל עוד שכשכה מכבי יפו החדשה במי-האפסים של הליגות הנמוכות, היא יכלה להצליח בזכות קהילה תומכת וניהול נבון. כדי להצליח מכאן והלאה - היא תצטרך יותר מנוסטלגיה.

‏***

אני משתדל לא להיות קפיטליסט קר-מזג: אין התמודדות ספורטיבית שבה לא אהיה מזוהה עם אחת הקבוצות - ולא אייחל לניצחון האנדרדוג. אני יכול להתפנן כהוגן על האווירה המופלאה (והאלימה, אגב) במפגש בין קארדיף לסוונסי בוויילס למשל, אבל אחרי "רגע של אקזוטיקה", ועם כל הכבוד למשחקי דרבי איזוריים, אני רוצה עוד ממנצ'סטר יונייטד, צ'לסי וארסנל. אני מת שליברפול - קבוצה שאני אוהב לשנוא, תחזור כבר לאיתנה הפיננסי, ואפילו את הפרמיירליג שבה משחקות כל השלוש, הייתי מוכר מחר בבוקר בשביל עוד קצת צ'מפיונס ליג, המפעל שגורם אפילו למונדיאל הגדול שפעם חיכינו לו בנשימה עצורה, להראות כמו ליגת קיץ של קייטנים.

אין ספורט בלי קהילה, אבל מי שמתגעגע לדרבי בין שמשון לבית"ר ת"א, ראוי שייזכר בימים ההם, ינגב את לחלוחית הנוסטלגיה ממשקפיו, ועם יד על הלב יאמר שהכל היה אז טוב יותר (כלומר, מלבד העובדה שהוא היה אז צעיר והאמין שיכול גם להיות אחרת). נכון שלא? אז למה שדווקא הקדמה, שחוללה כל כך הרבה תמורות טובות בחיינו, תפסח דווקא על הכדורגל? זה בסדר להיות רומנטי, אבל שאף אחד לא יתפתה לחשוב שעני, פירושו גם יפה יותר.