קשה, מתיש וגם כואב

עוד פחות מחודש נפתח המונדיאל. זיכרונות צצים ועולים אודות משחקים גדולים ושחקני ענק, והציפיות מתגברות, בתקווה שהכוכבים של היום יפגינו יכולת משכנעת וייצרו מונדיאל מלהיב. רק שבימים אלה, בהם מוגשות רשימות השחקנים לפיפ"א לקראת הטורניר, המאמנים הלאומיים עסוקים יותר מכל בתחזיות של רופאים ועוזרי מאמנים באשר לכשירות השחקנים.

ויסנטה דל בוסקה, למשל, מאמן ספרד הפייבוריטית, לא מרוצה. אינייסטה, ססק פברגאס ופרננדו טורס, כנראה שלושה מעשרת השחקנים הטובים בעולם, לא כשירים והשתתפותם בטורניר לא בטוחה. התחזית בנוגע לטורס, שאמור היה להיעדר מההכנות אך לחזור למשחקה הראשון של הנבחרת ב-16 ביוני, החמירה. "יותר סביר שיחזור במהלך הטורניר", מעריך הרופא של ליברפול, פיטר בראנקר.

באנגליה היה רופא הנבחרת, איאן ביזלי, במסע בין המחלקות הרפואיות של קבוצות הפרמיירליג לקראת ההכרזה על הסגל המורחב היום. פאביו קאפלו רוצה לדעת בדיוק על מי הוא יוכל לסמוך שישתתף במונדיאל. במנצ'סטר יונייטד הוא קיבל דיווח אודות מצבם של וויין רוני, ריו פרדיננד, אואן הארגריבס, ווס בראון וגארי נוויל; במנצ'סטר סיטי, גארת' בארי וג'וליאן לסקוט; בליברפול הוא עסק בגלן ג'ונסון; בטוטנהאם בלדלי קינג, טום האדלסטון וארון לנון; ואצל פולהאם בבובי זאמורה. זה לא מפליא שריכוז של פצועים מגיע דווקא מספרד ואנגליה, שם כמות המשחקים לשחקן כדורגל מקצועני מצליח היא הגדולה ביותר.

***

ואלו לא רק הפציעות של הפרק. אלא גם העומס הגופני, שגם אם לא גורם לפציעות, מוריד לשחקנים את כושר המשחק. ה"גרדיאן" כתב על ג'ון טרי: "זה אולי לא יפה להגיד, אבל טרי מאבד משבוע לשבוע מהירות, והוא מתחיל לבצע עבירות על מתקיפים שמספיק מהירים כדי לסבסב אותו". זה לא סוד, כמובן. אופ"א ופיפ"א חוקרות את הנושא כבר שנים ארוכות, וגם מחוץ גופים האלו, זהו תחום שזוכה לתשומת לב מדעית מקיפה. הגיוני בהתחשב בסכומי הכסף שמושקעים בחקר האופטימיזציה של מועדוני כדורגל.

לאור המיסוד של אליפות העולם לקבוצות, גביע הקונפדרציות וכדומה, ועם הרחבת ליגת אירופה וליגת האלופות, עומס המשחקים הפך ברמה הבכירה לעצום. משמעות עומס המשחקים היא חיצונית: הכנה אינטנסיבית למשחקים, נסיעות לא נוחות, מקומות זרים ולפעמים בלתי נעימים, הסתגלות למצבים חדשים ולא מוכרים, שינויים באקלים ובזמן המקומי. עם זאת, גורם העומס, כמו שמציין מחקר חדש בשיתוף עם מועדון סלטיק הסקוטי, לתשישות: גופנית ומנטאלית כאחד.

מצד אחד, מדעי האימון התקדמו מאד, והסיכון לפציעה יורד עם השנים. מצד שני, הסיכון להיפצע במשחק גדול פי 3 עד 4 מהסיכון באימון - ובמשחקי נבחרת הסיכון עולה בחמישים אחוז נוספים.

יאן אקסטרנד, הפרופסור השוודי הנודע וסגן הוועדה הבריאותית באופ"א, חוקר כבר עשרות שנים את הפציעות בכדורגל. בכתב העת "מדע וספורט" פרסם אקסטרנד לפני שנתיים ממצאים מדאיגים. הצירוף של עומס המשחקים במועדון עם הטורנירים הבינלאומיים החשובים לנבחרות הוא הרסני עבור בריאות השחקנים - ובבירור גם עבור איכות המשחק. בעיקר לקראת סיום העונה, השחקנים הבכירים נקראים אל הדגל לכל משחק בעל חשיבות. ללא התאוששות מספקת, סבלו 29% מהשחקנים האירופיים, עבורם הסתיימה העונה המקומית ב-2002 רק שבועיים לפני פתיחת המונדיאל ביפן ודרום קוריאה, מפציעה. 32% מהם הראו ירידה ניכרת בכושר המשחק.

אקסטרנד מדגיש, שיש קורלציה ברורה בין כמות משחקים לקראת סוף העונה, פציעות וירידה ביכולת. הדרך של המועדונים להתמודד עם העומס היא באמצעות הגדלת הסגל. כך לא משנה באיזו ליגה, ממוצע המשחקים לשחקן מקצועני עומד על 36 משחקים. עבור שחקנים בכירים מדובר על כ-45 משחקים בעונה. אבל שחקני מפתח קבועים בהרכב של קבוצות מצליחות במיוחד, שמגיעות לגמרים בטורנירים ולכן משחקות יותר, עוברים גם את המספר הזה בעשרה משחקים. המשמעות: עשרה שבועות נוספים בשנה של עומס גופני, עם זמן התאוששות של 72 עד 96 שעות בלבד בין משחק למשחק.

המחקר, בשיתוף "הסלטיק לאב", מעבדות המחקר של המועדון, פורסם לפני מספר שבועות בכתב העת האמריקני לרפואת ספורט. התגלה בו, ששחקנים ששיחקו פעמיים בשבוע רצו את אותו מרחק כמו שחקנים ששיחקו רק פעם אחת, ביצעו גם הם 11 ספרינטים בממוצע למרחק מצטבר של 250 מטר, ולא הראו שינויים בתנועה המכנית. גם מספר הפציעות הקלות, בעטיין נעדר שחקן עד שבוע מאימונים, היה דומה. ובכל זאת, זמן ההיעדרות של שחקנים ששיחקו פעמיים בשבוע היה גדול פי 5 משל עמיתיהם, בעקבות עליה בפציעות חמורות כתוצאה מבלאי בעקבות עומס יתר. כלומר, יכולת הביצוע הפיזית חוזרת אפילו תוך 72 שעות, אבל בגלל עייפות מצטברת ותשישות, איבוד הריכוז והמוטיבציה, הסיכון לפציעה חמורה עולה פלאים.

מחוסר זמן נוטים שחקנים ומאמנים לזלזל בהליך ההתאוששות מיד לאחר משחק, וגם הסיוע התזונתי מושלך הצידה. במקרים כאלה הסיכון הוא קריטי.

***

המעבדות של מועדון הפאר הסקוטי הן דוגמא לגישה חדשה של מניעת פציעות בעקבות עומס. מי שמוביל את הטרנד הזה הן מעבדות ה"מילאן לאב" במילאנלו, מתחם האימונים של מועדון הפאר האיטלקי. מסתבר, בעקבות מאות מחקרים שנעשו במעבדה, כי ניתן לחזות בקירוב טוב פציעות לאור מצבם של השרירים והרצועות של השחקנים. ב-70% מהמקרים יודעים בקבוצה כאשר שחקן עומד להיפצע, לפעמים על-ידי התבוננות בלבד באופן בו הוא רץ וקופץ.

זה עוזר במניעת בעיות, גם באמצעות שינוי אופן תנועה. כך נאסר על קלארנס סיידורף להפעיל שרירים מסויימים בגופו שכבר הופעלו יותר מדי. מצד שני, המגן הברזילאי המזדקן קאפו הוחתם בקבוצה למרות בעיות פיזיות, כי "במילאן לאב" גילו שבעיותיו ניתנות לפיתרון. היום נחוצה חתימה של ראש המעבדה כדי להחתים שחקן חדש במילאן. "בכל המקרים שדחינו, נפצע השחקן במועדונו החדש", התגאה ז'אן פייר מרסמאן, ראש "המילאן לאב".

אולי המעבדות האלו, כמו של סלטיק ומילאן, הן הדרך לפיתרון. כי מצד אחד, בגלל התחייבויות התאחדויות הכדורגל למארגנים ולספונסרים, עומס המשחקים בטורנירים לא צפוי לרדת. מצד שני, למרות דרישתו בעבר של נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, שהליגות ירדו למתכונת של 16 קבוצות ולפיכך ירד עומס המשחקים - הליגות והקבוצות לא מתכוונות לוותר על הלחם והחמאה שלהן לטובת העסקנים. בטח כשמדובר על עסקני פיפ"א ואופ"א, שגם ככה לא מכניסות כסף מהליגות המקומיות.