ההצטרפות ל-OECD היא הישג שיווקי

אין לכחד: הסכמת מדינות OECD לצרף אותנו למועדון היא בהחלט סיבה לשביעות רצון. אלא שכפי שיתברר להלן, לשביעות הרצון יש יותר גוון מדיני מאשר כלכלי. הסיבה לכך היא שההחלטה לצרף אותנו הייתה צריכה להתקבל פה אחד, וזה קרה אף על פי שבין חברות המועדון יש לא מעט כאלה שיחסן לישראל אינו אוהד במיוחד, בלשון המעטה. עם אלה יש למנות (לאו דווקא לפי סדר העוינות) את יוון, אירלנד, ניו-זילנד ועכשיו גם טורקיה.

גם לא נכון לחשוב על המועדון הזה כאקסקלוסיבי, מנקודת ראות של רמתן הכלכלית של המדינות החברות בו. יש שם שבע מדינות - צ'ילה, צ'כיה, הונגריה, מקסיקו, פולניה, סלובקיה וטורקיה - שרמתן הכלכלית פחותה משלנו. ואישית הייתי מוסיף לרשימה הזו את יוון, לא בשל המשבר החמור שהיא נתונה בו, אלא בשל אי-אמינות הנתונים על כלכלתה. וגם את איסלנד, שפשטה את הרגל, יש להזכיר בהקשר זה. מה שכל זה אומר הוא שאין פה מהלך של טובה שנעשתה לעני כדי שירגיש טוב.

מה שמעלה את נושא העוני. עשו עניין רב מהעובדה שהעוני היחסי גבוה בישראל מאשר בכל החברות הקיימות במועדון. אלא שזה אינו מעיד על דבר. קודם כול, למדידת העוני במונחים יחסיים יש חסרונות רבים. העיקרי שבהם הוא שעוני יחסי איננו מושג אינטואיטיבי. כלומר, אדם מן היישוב עשוי להיות מופתע מאוד כשיגלה מי נחשב לעני במושגים הללו. ארה"ב אינה מודדת עוני בשיטה הזו, וגם ועדה בראשות הסטטיסטיקן הממשלתי בישראל חיוותה את דעתה שמדידה במונחי עוני אבסולוטי - עדיפה.

יתר-על-כן, הסיבה לריבוי "עניים יחסיים" בישראל ידועה: שיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה; שתי הקבוצות הבעייתיות בתחום זה הן החרדים - בעיקר האשכנזים - והערבים. ומאחר שדווקא בשתי הקבוצות האלה הילודה גבוהה באופן יחסי, רבים בישראל הם גם הילדים העניים.

ומה בכל זאת יוצא לנו מחברות ב-OECD? לדידי, היתרון הראשון והעיקרי הוא חשיפה. הארגון מפרסם סטטיסטיקות מפורטות בתחומים רבים על חברותיו, ולכן הוא משמש מאגר נתונים שמרבים להשתמש בו. התוצאה תהיה שלרשות המתעניינים לסחור עם ישראל או להשקיע בה, וגם לרשות חוקרים, יעמוד מידע רב ומגוון עלינו. יש כאן מעין היבט שיווקי.

המועדון גם מנפיק מחקרים בתחומים מגוונים, כגון חינוך ובריאות. הדבר יאפשר לנו להתבונן בנעשה אצלנו בראי הנעשה ביתר המדינות החברות, ולכך יש חשיבות מרובה. אמנם, גם כיום אפשר להשוות היבטים שונים של כלכלת ישראל לאותם ההיבטים במדינות אחרות, אלא שהשוואות כאלה תמיד סובלות מן הספק שמא ההגדרות ואמות המידה ששימשו במחקרים בישראל, אינם זהים לאלה ששימשו במדינות אחרות. ה-OECD מחיל את אותם ההגדרות והסטנדרטים על כל המדינות שלגביהן הוא מבצע מחקר משווה. כלומר, המידע על ישראל ייהנה כאן משיפור.

שנית, החברות במועדון תכריח אותנו לספק מידע בסטנדרטים שלו. בכך יש ברכה רבה. אם נאמר זאת בעדינות, מתכנני המדיניות בישראל לא תמיד ייחסו את החשיבות שיש למידע רב ומהימן, כבסיס לקבלת החלטות. אחד התחומים שבהם בא הדבר לכלל ביטוי היה תקצוב הלמ"ס. פעולות ההכנה לקראת ההצטרפות למועדון כבר הביאו לשינוי שיש לברך עליו בעניין זה. אין לדעת אם המידע המשופר גם יביא למדיניות משופרת. אבל לפחות לא יהיה אפשר לטעון שהבעיה נעוצה במחסור במידע.

לבסוף, ברור שעם כל זאת, הרבה מאוד מותנה במה שישראל תעשה אצלה בבית. מה שהתגלה על יוון בשל המשבר הפוקד אותה הוא שגם הפיקוח של ה-OECD אינו מבטיח תקינות בדיווח, וקרוב לוודאי שכשם שהארגון הוטעה ע"י הסטטיסטיקה המעוותת של יוון, גם עושי המדיניות היוונים עצמם הוטעו. משמע, צריך להמשיך ולהקפיד על סטנדרטים גבוהים אצלנו בבית.

ולבסוף - מברוק ובהצלחה.

הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית