ביל לא רגיל

הריקוד הוא פולחן, לא משנה פולחן למה, לא ידוע למי, פולחן הגוף, התנועה, הקצב, להמשיך לזוז, כל הזמן, כולם ביחד, הגוף לבוש או עירום, הלבוש מסתיר את העירום וחושף אותו, האור צובע את הגוף בלבן, בניאון, העיניים פעורות לבנות רנטגן, המסיבה נמשכת.

כמו בעבודתה הקודמת, "מקארובה קאביסה" המעולה, גם כאן נמשכת שרון אייל אל התנועה האישית ואינה חוששת להשתמש באלמנטים מעולם הבלט הקלאסי, שאותם היא שוברת בתנועה נוספת, אישית מאוד, שנראית כהתפרצות של משהו בלתי-נשלט, קדמוני, מלא סתירות - אסתטי ומכוער, אלים ועדין, חזק וחלש. וכמו שפת התנועה, כך ההתרחשות על הבמה - כאוס שמאחוריו מחשבה רבה, מחשבה שניתן לה מקום נהדר בעיצוב התאורה המרגש שיצר אבי יונה בואנו, ובמוזיקה המצוינת שרקח אורי ליכטיק.

את העבודה הנוכחית יצרה אייל בשיתוף עם בן-זוגה גיא בכר, בשיתוף עמו ועם אורי ליכטיק עיצבו את פס הקול, ובשיתוף עמו עיצבה את התלבושות.

הרקדנים מצוינים, ובעבודה יש הרבה הומור. מעבר לכל דבר בלטה העובדה שאייל מוחקת את האינדיבידואל על-ידי התנועה, כמעט כל הזמן 20 הרקדנים נמצאים על הבמה, ובמשך כל המופע אינם יוצאים מן הטרנס של הרוקדים במועדון, קלאברים מכורים, שהמוזיקה הופכת אותם ליצורים אחרים, הנענים רק לצורך הבסיסי ביותר - לזוז.

מוחקת את האינדיבידואל

אייל חוזרת אל התנועה וממציאה אותה בהתאם למידותיה, ולי באופן אישי, כמי שמכירה את אייל ואת עבודותיה, בלטה מאוד העובדה שהאינדיבידואל אכן נמחק, אך במקומו קמים הרבה מאוד שרון איילים - הרקדנים כולם בשיער צבוע בלבן-ורדרד, אסוף בקוקו, התנועה מזוהה לחלוטין עם תנועתה של אייל, ובאחד הרגעים עולה על הבמה רקדנית לבושה פאה בלונדינית, מתפרעת מול ארבעה גברים ויוצאת.

בתוך הפולחן הזה יש לא מעט הומור, יש המון חושניות, יש אפילו תמימות ומשהו ילדותי. יש בעבודה חוסר אחידות כלשהו - היו רגעים שבהם נדהמתי ובאחרים השתעממתי, היו רגעים שבהם רציתי ללכת עכשיו, מיד, למועדון ולרקוד עד צאת הנשמה, כמו הרקדנים. חלקו האחרון של המופע, שבא אחרי חלק מקסים שבו יוצרים הרקדנים צורת לב באמצעות הגוף, הידיים והרגליים, היה מיותר בעיניי.

אבל בסך הכל, ביל הוא משהו מצוין, משהו חזק, משהו שנשאר עם הצופה לאורך זמן, והאימפולס הזה שמניע את הרקדנים, הקצב המונוטוני ומלא היצירתיות, ממשיך לפעום בתוכי זמן רב אחרי שהמופע הסתיים.