אנחנו מובילים 1-2 בסדרת הפלייאוף על חולון. הערב (ה') משחק מספר 4. באופן פרקטי יש רק מחשבה אחת למשחק הזה: ניצחון ואנחנו נשארים בליגה. רק שאצלי יש עוד עניין שקשור למשחק הזה או לזה שיבוא אחריו: האם אלו משחקי הפרידה שלי? כאילו, האם ממש עכשיו אני חווה את הימים האחרונים בקריירה שנמשכת כבר 15 שנה.
את המטען הזה אני סוחב עליי כבר מאמצע העונה. זה פתאום לא רק הסיטואציה של האם נרד ליגה, אלא גם מה-יהיה-איתי. גם הלילות לא עוברים טוב לאחרונה. אני מנסה לדמיין את החיים "באזרחות". איך ואיפה אני מוצא את עצמי אחרי 15 שנים בתוך החממה של הכדורסל. כמו איש קבע שמשתחרר אחרי הרבה שנים ואין לו מושג מאיפה מתחילים את השלב הבא בחיים. איפה אמצא עוד אדרנלין ממכר שכזה. איך נפרדים ממשהו שאתה כל כך אוהב ורגיל אליו.
אם הייתי צריך לעשות אנלוגיה לחיים האמיתיים, אז הדבר הכי קרוב אולי הוא מעבר ממקום עבודה למקום אחר. אבל זה לא ככה. זו לא חברת הייטק שאם פוטרת או עזבת תימצא לך חברה אחרת לעבוד בה, עם אותו סדר יום פחות או יותר. פה זו פרידה מדרך חיים. שינוי קיצוני בהרגלים. עולם מושגים שונה לחלוטין. גם אם אעבור לאימון, זה כבר לעולם לא יהיה אותו דבר. וזה מפחיד אותי.
בכל השנה האחרונה אני מתהלך עם המחשבות האלו, מנסה לא להיות מושפע מהן. בלי דרמות, אבל עם מעט דמעות כשאף אחד לא רואה. החשש מהיום שאחרי תלוי לי על הגב כאילו היה המנשא שלי בלילות ארוכים של ניווטים. רק להוריד אותו כבר.
***
רעשי הרקע אמורים לעזור לי לכוון את עצמי. אבל גם הם מבולבלים ולא ממוקדים. היו רגעים לא מעטים במהלך העונה ששמעתי את הצעקות מהקהל שקוראות לי לפרוש כבר. מהצד השני אוהדים שקוראים לי לחתום לעוד חמש שנים (הלו, אני אוהב את הפרקט אבל לא רוצה למות עליו).
זו באמת היתה עונה לא טובה, וברוב הזמן הכיוון היה לי די ברור: ללכת הביתה בסוף העונה. היו רגעים ארוכים במהלך העונה שלא חשבתי שכבר אזכה לראות פארקט. ישבתי על הספסל, ראש למטה. אבל הנה, דווקא בחודש האחרון אני פתאום מוצא את עצמי נכנס לדקות אחרונות של עוד משחק בסדרה כשהמתח מטורף. ושוב אני על הפרקט במאני-טיים כמו שאני אוהב. רק שהפעם בניגוד לעבר הרחוק כבר לא מפחד לטעות, לא מפחד להחטיא זריקה מכריעה (ותאמינו לי שהחטאתי הרבה כאלה). רק רוצה שיימשך עוד ועוד.
והגלגל הזה שלפני חודש עוד הייתי מרוסק בתחתית שלו, השתנה לגמרי בגלל כמה רגעים טובים והכל עכשיו נראה כמו באמצע הקריירה, בגיל 28. טוב שלפחות הגוף מזכיר לי איפה אני נמצא. ויש ימים שהוא מרגיש לי כמו בן 45.
סיטואציות נקודתיות גם יכולות לשנות ברגע אחד את כל המחשבה על העתיד. הנה אחת מהן: חולון הורגים אותנו במשחק מספר 1. אבל אנחנו חוזרים, ופתאום שוויון ראשון אחרי שהיינו בפיגור כל המשחק. מכאן זה כמו בסרט בהילוך איטי: הכדור מגיע אליי לפינה שאני הכי אוהב במגרש, ועד אותו רגע אני אפס משש לפחות, הכל הפוך. כשהכדור אצלי זו שוב אותה תחושה מוכרת. אני מסדר את הרגליים כמו שלימדו אותי כשהייתי ילד, מרים את הכדור לזריקה, מלא שלווה בניגוד גמור למתחולל סביבי. צ'אקה. יתרון ראשון במשחק.
חיוך גדול מרוח על הפנים. מסמן עם האצבע לבן שלי שיושב בקהל, ובטח לא מתעסק בשאלה אם אלו הפעמים האחרונות שהוא יראה את אבא על מגרשי הכדורסל.
הסדרה הזאת נגד חולון הזכירה לי למה אני כל כך אוהב את המשחק הזה. יש בה את כל מה שאני אוהב. מלחמה. מכות. עצבים. אנרגיות. אז בעצם, למה לא לשחק עוד שנה (יש לי חוזה לעוד שנה)? למי בכלל בעולם יש את הזכות "לפטר" אותי ולהחליט בשבילי מתי לפרוש?
אז יכול להיות שהערב הוא היום האחרון שלי בעבודה. יכול להיות שזה יקרה ביום ראשון בערב. ואז פשוט אתן ללב שלי לדבר ולהחליט בשבילי.
כמו שאני מכיר את עצמי, לא אתפלא אם גם בעונה הבאה אתייצב לפתיחת האימונים.
* ברק פלג, 37, משחק העונה בעירוני נהריה מליגת העל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
