"המקפלות" הן פרצופה של המדינה

פעם בכמה זמן מתכנס פאנל או צמד על במה או בטלוויזיה לדיון עבש באחת הסוגיות הכי מעצבנות בארצנו, ובו נשאלת השאלה הבלתי נמנעת: "האם יש סאטירה בארץ?" וואו, כפי שכבר שאל פעם מישהו: "האם יש סאטירה בארץ ואם יש, למה אין?".

מיד לאחר שהמשיב משיב את תשובתו, לא משנה מה היא תהיה, עולה המסקנה הקבועה כי ברור שאין סאטירה בארץ, וכי כל מה שאנו מכנים בטעות בשם "סאטירה" אינו אלא בידור זול. גם כשכבר יש סאטירה, היא מכוונת נגד החלשים ולא נגד החזקים. ואיפה, איפה הימים ההם של "מלכת אמבטיה" ו"ניקוי ראש" ועוד כהנה הבלים שאין הדעת סובלת.

במהלך כל דיון כזה ב-20 השנים האחרונות קבועה לה פאוזה מובנית, בערך בדקה ה-11, שבה רוכן המראיין קדימה, מניף אצבע מחוכמת ושואל את הסידון האומלל שיושב מולו את השאלה החתרנית: "תן לי דוגמה לסאטירה תקשורתית שהשפיעה".

המרואיין מזדקף אז במקומו, מחכך קלות בגרונו ואומר: "תראה, אני יכול לתת לך הרבה דוגמאות... אה... אה... קח למשל את דן מרידור. הדמות שלו בחרצופים חיסלה כליל את הקריירה הפוליטית שלו". כבר 20 שנה שהתשובה הזו מנסה להשיב על השאלה המיותרת הזו, כשלמעשה הדיון כולו הוא שקרי וסר טעם.

למה? ובכן, דבר ראשון, מפני שגם כשמוטי קירשנבאום יצר ושידר את "ניקוי ראש", תוכנית שזיכתה אותו בפרס ישראל בערך כשהיה בגילו של הקומיקאי שחר חסון (זו, אגב, הממשלה היחידה בעולם שהעניקה פרס מטעמה למי שיצר תוכנית שתוקפת אותה עצמה בחריפות), הוא הואשם באותה האשמה בדיוק.

כמה וכמה פעמים שפשפתי את עיני במבוכה ובלעג למקרא דברים שכתבה הדה בושס בזמנה על התוכנית. ההאשמות היו בדיוק אותן האשמות המוטחות כיום נגד "ארץ נהדרת" וחברותיה. זו לא סאטירה, זה בידור, זה צחוקים, איפה נשכנות איפה חתרנות ובלה בלה בלה.

דבר שני, מפני שיש בתקשורת סאטירה מצוינת, מלאת חן וכישרון שהולכת ומשתבחת מעונה לעונה ומגיליון לגיליון. היושרה העיתונאית המפורסמת שלי מונעת ממני לקשור כתרים ל"אפעס" - מדור הסאטירה הטוב ביותר בעיתונות הכתובה מאז ומעולם - ול"משחק מכור" מנוחתה עדן ו"מצב האומה" שליט"א המשובחות, שעשו לפוליטיקאים מה שחנוך לוין אפילו לא חלם לעשות, וזאת מפני שהייתי קשור אליהם בשלבים אחדים.

על כן אתמקד דווקא בתוכנית שלא זו בלבד שאיני קשור אליה, אלא אפילו דמות דלוחה לא פרגנו לי בה - "ארץ נהדרת".

להוציא את הפקק מהאמבטיה

טוב. אז אם ליטל מעתוק זו לא סאטירה, ואם מומי זו לא סאטירה, ואם ליברמן זו לא סאטירה ואם המקפלות ואפי ואולמרט זה לא סאטירה, אז בואו, תעזבו אותי במנוחה ותוציאו אותי מהדיון הזה. הוא מטופש.

"ארץ נהדרת" העפילה בעונתה האחרונה, זו שהסתיימה זה עתה, לפסגות שמעולם לא הייתה בהן. היא תקפה באופן מדויק וחכם בכל הזירות הרלוונטיות, הגיבה מהר וטוב, ואפילו הבורות האחדים שנבעו בה, נגרמו רק בשל הצורך להתעדכן ולהתאים את עצמה לדור הפייסבוק הדפקטיבי. פעולה שבאופן טבעי שרפה כמה קשישים שהתרגלו לאכול אותה בכפית, ומתקשים מעט לעבור לקשית.

מה בדיוק דורשים מ"ארץ נהדרת"? שתעסוק רק בפוליטיקה? שתוותר על הפרקים החברתיים והאזרחיים ותתמקד יותר בדמותו העשירה ומרובת הזוויות של השר שטייניץ? בססגוניות של סטנלי פישר?

ההחלטה לתקוף בזירה האזוטרית של "המקפלות" היא לא פחות מגאונית, שני כהן היא הרכש החכם ביותר של התוכנית, יובל סמו ב"הישראלי היפה" הוא, בלי להיסחף לסופרלטיבים, קדוש כמו תפילה, ואפילו הדמויות המורכבות והמסובכות של טל פרידמן הן רוויות כישרון ובעיקר מאוד אפקטיביות.

ההנחה הבסיסית של נודניקי ה"אין סאטירה" מתבססת על געגועיהם לריגוש המפעים של תקופת "מלכת אמבטיה". להזכירכם, מדובר על תקופה שבה היה בכל בית איקונין של בן גוריון שבני המשפחה היו מעלים לו זבחים ועולות, גולדה הייתה מלכה מורמת מעם, ופתאום - בום! מחזה חתרני שאף משתמש בשפה בוטה (!) בתיאטרון לאומי.

בנוסף, היא מניחה כי העיסוק צריך להיות רק בנושאים "מהותיים" ו"גבוהים", כמו יחסי שר הביטחון עם ראש הממשלה, או חזונו של שר התשתיות, ותו לא. אז שיפסיקו, בטובם, לקשקש. יש לנו "ארץ נהדרת".

פשוט לא יפה

שתי הערות מהותיות, ולו לשם האמינות. לצערי ולאכזבתי, הדמויות היחידות שמפוצחות לא מספיק טוב ב"ארץ", הן דמויות החרדים והמתנחלים. ממש ממש לא מספיק טוב, וחבל. כצל'ה של פרידמן אפור וסטריאוטיפי, והדוס של מאור כהן, אוי לבושה, הגיע היישר מסרטי אורי זוהר וקוני למל. יוצא מן הכלל הזה אלי ישי של אלי פיניש, גאון שכמותו, שהצליח להיכנס טוטאלית לדמות של אחד הפוליטיקאים הכי קשים לחיקוי ולמשחק.

הערה זו יכולה הייתה להעליב את הדתיים והמתנחלים לולא ההערה השנייה, הכואבת פי כמה. הם פשוט לא ממש צופים בה, כי היא משודרת ביום שישי בערב, עניין חמור ופוגעני מאין כמותו שכבר די נמאס לי לדוש בו, אבל עתה, בתום עוד עונה מוצלחת של תוכנית הדגל של קשת, צריך לומר אותו בבהירות ואף במעט זעם: לא יפה. פשוט לא יפה.

אוקיי. יאללה. מממ... ביי.