גם האקזיט הוא אדום

השינויים במצבי רוח אוהד הכדורגל, דומים לאלו של יזם. שניהם סופגים חבטות וכשהם מגיעים לשיא, הוא חזק ומרגש וגם עלול לפנות מקומו במהירות לנפילה הבאה.

‎‎סערת הרגשות והשינויים הקיצוניים במצבי הרוח של אוהד כדורגל, דומים במשהו לאלו של יזם בסטארט-אפ. אתה סופג חבטות ושבע אכזבות, וכשאתה מגיע לשיא, הרי שהוא חזק, מתוק, מרגש וגם עלול לפנות מקומו במהירות לנפילה הבאה. זה נכון בהיי-טק וגם כשאתה אוהד קבוצת כדורגל, במיוחד אם קוראים לה הפועל תל אביב.

במוצאי שבת לפני שבוע עמדנו עייפים, צרודים ובעיקר עצובים, על מדרגות היציע הדומם בבלומפילד, וצפינו בוואליד באדיר ואלי גוטמן מנסים לעודד את שחקני הפועל הזרוקים על כר הדשא. בצד השני של האצטדיון חגגו הצהובים. מאמן מכבי תל אביב, אבי נמני, שבמשך 90 דקות הקפיד ששחקניו לא יעברו את קו החצי, ועימו החבורה העלובה שייצגה את המועדון המפואר של פעם, רקדו והתחבקו על כר הדשא.

היציע שמעליהם געש באלפי אוהדים שחגגו, לא - חלילה - ניצחון או תואר כלשהו בליגה, אלא את כך, שבמשחק בונקר מכוער כנראה עצרו את היריבה העירונית ממסעה אל תואר האליפות הנכסף. וזאת, שבוע אחרי שהרשו לעצמם להיות מובסים, באותו מקום, על-ידי מכבי חיפה. אין שמחה כמו שמחה לאיד.

שלושה ימים לאחר-מכן חזר הצבע ללחיינו. שוב עמדנו צרודים, אבל שמחים ומנוחמים. הפועל תל אביב גברה על בני יהודה וזכתה, בצדק רב, בגביע המדינה. בכל עונה אחרת זו הייתה סיבה לחגיגה ענקית. הפעם היא הייתה מאופקת משהו.

ובמוצאי שבת - בית"ר ירושלים. יש לנו איתה חשבון היסטורי. ב-1998, ביום סיום העונה, התקיים המשחק השערורייתי בין הפועל בית שאן לבין בית"ר ירושלים. בדקה ה-93 של המשחק, לאחר שבבלומפילד כבר החלו חגיגות האליפות של הפועל, הרשתה בית שאן לבית"ר לטייל אל תוך השער שלה בפעם השלישית באותו משחק, והעניקה לה את האליפות העלובה ביותר שנראתה אי-פעם בישראל. "משחק השרוכים", כפי שקראו לזה לאחר-מכן, הוא אות קלון על הכדורגל הישראלי, קלון שרודף עד היום אחרי מי שהיו שותפים לו.

ומול בית"ר ירושלים והחשבון ההיסטורי של "משחק השרוכים", התייצבה אתמול הפועל תל אביב, למשחק החוץ הכי גורלי, הכי מותח, הכי דרמטי שיכול להיות. והיא חזרה משם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע. החל מאמש, הכדור הוא אדום, תל אביב אדומה והתואר הכפול הוא האקזיט הכי אדום בעולם.

‎‎מרכז העולם של הכדורגל

‎‎לפנות בוקר, כשמסביבנו אלפי אוהדים נלהבים חוגגים בבלומפילד, הסתכלתי על הילדים שלי. ל' היה בן שבע כשהפועל זכתה באליפות בפעם האחרונה, בשנת 2000. א' היה בן שלוש. י' עוד לא נולד.

מאז הזכייה ההיא הם נכחו באצטדיון ריבר פלייט שבבואנוס איירס, במשחק הסופר קלאסיקו בין ריבר לבוקה ג'וניורס. גם יחד ישבנו בקמפ-נואו בברצלונה וראינו את ליאו מסי מחמיץ פנדל (לא נורא, ניחמנו אותם, גם זה סוג של היסטוריה). הם ביקרו בסן-סירו, מעוזן של אינטר ומילאן הגדולות. אבל בלב שלהם הם ידעו תמיד, שבאצטדיון הקטן והישן שבדרום תל אביב נמצא מרכז העולם של הכדורגל.

כאלו הם האוהדים שלך, הפועל, וכמוהם אלפים רבים אחרים הלילה נשאו אלייך עיניים מוקירות תודה ונרגשות, חלקן דומעות. סבא מיכה, אוהד שרוף של הפועל, בטוח חייך ממקום מושבו, אי-שם בשמיים. לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל אביב. ‏‎‎‏

‎‎‏ יזהר שי הוא שותף כללי בקיינן פרטנרס ומנהל פעילות הקרן בישראל