בחזרה לרצח רחל הלר

האור הלבן והמסמא בארץ קטנה וצפופה כשלנו, שבה כולם מכירים את כולם, משאיר מקום קטן מאוד למסתורין, אם בכלל. שמש יוקדת על חולות צהובים אינה בדיוק המתכון לסיפורי מתח. כאן נדרשת כידוע אפלולית מפחידה, בלשים עטופים מעילים מרופטים וגשם אינסופי. זו אולי הסיבה שהכתיבה הספרותית הישראלית לא הצמיחה הרבה סופרי מתח, והז'אנר הזה לא ממש מצליח בארץ. מצד שני, אפשר להתברך בכך שגם הרבה רוצחים סדרתיים לא התגלו כאן.

ולחדשות הטובות - באחרונה עלתה על המדפים כריכה פסיכודלית בוהקת שעליה שרועה גופה של נערה האורזת בתוכה את "בחול" של אגור שיף. ספר מתח כחול-לבן, שכבר מהדפים הראשונים מעורר זיכרונות עמומים ההולכים ומתגברים עם התקדמות העלילה מפיו של הגיבור רפ"ק דינור, קצין חקירות שיוצא לדרך פתלתלה בעקבות גילוי גופת נערה בחולות: "עכשיו באמת קצת קשה להבין את ההתרגשות שעוררה אותה גווייה שנמצאה לפני שלושה חודשים על דיונה בין אולגה לקיסריה.

בעצם היום רק מעטים בכלל זוכרים אותה. אבל בתחילתו של הקיץ, מי מאיתנו היה יכול לתאר לעצמו שעוד הרבה גוויות - הרבה עד שקשה יהיה לספור אותן - ישכבו בחול, ושאולי גם אנחנו נהיה ביניהן?"

הרמז שנשלח אלינו בפסקה אינו מבשר על רוצח סדרתי, אלא על מלחמת יום כיפור שנוראותיה מהדהדים בין הדפים, בהם הולכת ונחשפת בעצם פרשת רצח רחל הלר (שכאן קוראים לה טליה רבינוב) שהסעירה את המדינה מאוקטובר 1974, עת נתגלתה גופתה בחולות קיסריה.

יחד עם שכבות האבק שהוא מסיר מהפרשה, מקלף שיף את העשורים האחרונים, ומעלה לעינינו את מדינת ישראל על צבעיה ואורחותיה לפני הלם המלחמה והמחדל. שוב אנחנו פוגשים חבורה של צעירים מרדנים מקבוצת שמאל רדיקלי, אהבה חופשית, סמים וחלומות על עולם טוב יותר, שמסתיימים ברצח שלא פוענח עד היום, ושוב אנחנו מגלים שמחדלי המשטרה בפענוח פשעים לא התחילו היום, ושהקיבעון המחשבתי הוא חלק בלתי-נפרד מהמין האנושי לאורך הדורות.

רפ"ק גנור תפור מהגנום הקלאסי של חוקרים ובלשים. קצת אאוטסיידר, לא מצליח להיות חלק אינטגרלי מהמערכת, ולא בנוי לקשר. מהלך העלילה בנוי על-פי כללי הז'אנר וכתוב בכישרון רב, עד שהוא לא מרגיש ולא נקרא כ"ספר ישראלי", ומצד שני אין ישראלי ממנו בשל סבך הנושאים והמורכבויות שבהם הוא עוסק.

שיף מייצר כמה שינויים קלים בפרשה המקורית, ומעביר את הרצח לתקופה שלפני המלחמה (בעוד שרחל הלר נרצחה שנה לאחריה), אבל כמו במקור, גם כאן נחשד החבר של הנרצחת ונלקח לחקירה. גם כאן רפ"ק גנור לא מאמין באשמתו (כמו ניצב-משנה בדימוס עזרא גולדברג, ששם לעצמו למטרה להוכיח את חפותו של ברנס), וכמו במקור אין פתרון לתעלומה.

יש הרבה שאלות, יש דמויות מרתקות ומורכבות, אבל אין תשובה. אלא שכדי לסגור את המעגל בחר הסופר להביא "פורס מז'ור" בדמותה של המלחמה, וכאן נמצאת נקודת התורפה של הספר.

איך נהוג לכתוב בגב ספרים - "ביד מיומנת טווה הסופר"? במקרה שלנו נראה שיש צורך בהרבה יותר ממיומנות וכישרון כדי להתגבר על המוקשים שהיד עצמה טמנה לעצמה. הרצון לייצר אמירה משמעותית ועומק גדול, הוא בעוכרי המהלכים שמנסים להוביל לפתרון (כנראה מוות במלחמה שלגיבור אין כל סיבה טבעית להיכנס אליה). ועל זה חבל.

"בחול", אגור שיף, עם עובד, 286 עמ'