איטלקי לעולם לא יהיה אנגלי

‎בימי רביעי בערב אני משחק כדורגל גרוע במגרש השכונתי שלי בפריז עם החבר'ה. במהלך המשחקים אני צועק על חברי לקבוצה הוראות בצרפתית הגרועה שלי. הם אף פעם לא מקשיבים לי. מה שקורה על המגרש שלנו, זה למעשה התנגשות בין תרבויות כדורגל. אני גדלתי בהולנד, מדינה שבה מדברים ומתווכחים במהלך משחקי כדורגל בלי הפסקה. בצרפת, עד כמה שאני מבין, לדבר במהלך משחק נחשב לחוצפה.

הבדלים לאומיים כאלו יבואו לידי ביטוי גם במונדיאל שייפתח ב-11 ביוני בדרום אפריקה. אפילו הגלובליזציה לא הצליחה לעקר את ההבדלים האלו. אחרי הכל, גם הכדורגלנים הכי טובים בעולם היו פעם ילדים שגדלו במדינה כלשהי. רובם שיחקו במדינה שלהם לפחות עד סוף גיל ההתבגרות, וכך ספגו את הסגנון המקומי.

למרות שבאופן כללי כדורגלנים מנסים לחקות אחד את השני, אף אחד לא יכול להגן כמו האיטלקים או לעבור שחקנים כמו הברזילאים. הסיבה לכך היא שרוב הברזילאים התחילו ללמוד את הכדורגל הברזילאי כבר בגיל שנתיים. וגם אם אתה לא סופג את הסגנון המקומי בתור ילד, אחרי שאתה הופך למקצוען זה כבר בלתי נמנע.

ב-35 השנים האחרונות יצא לי לשחק כדורגל עם אנשים ממדינות רבות ומוזרות. הנה כמה "הרגלים לאומיים" שבאים לידי ביטוי גם במגרש השכונתי וגם על מגרשי הגביע העולמי:

‏‏* אחד מהאנשים שאני משחק איתם בפריז הוא גרמני. הוא לא כדורגלן מוכשר במיוחד, אבל הוא תמיד נמצא בתנועה, תמיד מחלץ כדורים בהגנה ולאחר מכן הוא תמיד מוסר את הכדור לחבר לקבוצה שנמצא חופשי. פעם שאלתי חבר גרמני אחר שלי, שלא היה רחוק מלהתפתח לכדורגלן מקצועני, איך זה שהגרמנים תמיד בוחרים את המסירה הנכונה. רק לעיתים רחוקות אתה רואה אותם מוסרים כדורי עומק בלתי אפשריים או כדורים ארוכים לשטחים מתים. "אולי זה בגלל שהגרמנים בוחרים את המסירות שלהם ממעט מאוד אפשרויות. הם בוחרים באפשרות המסירה הכי פשוטה", הוא אמר.

הזהירות הזאת של הכדורגל הגרמני - שמתבטאת גם במשחקי המונדיאל לדורותיו - בדרך כלל מביאה איתה נדוניה של מחסור בולט ביצירתיות.

* אחרי שעזבתי את הולנד, הלכתי ללמוד באוניברסיטה באנגליה. באימון הראשון של הקבוצה שלי באוניברסיטה, תירגלנו נגיחות. הרמה הגיעה, ומישהו העיף אותה עם המצח שלו חזק על הדשא, ומשם הכדור נעצר גבוה בתוך הרשת. בחיים שלי לא ראיתי מישהו נוגח בעוצמה כזאת. בדיוק באותו רגע הפסקתי להגיד את הקלישאה ש"לאנגלים אין טכניקה". נכון, הם לא יכולים למסור כמו ההולנדים, אבל הטכניקה שלהם מתבטאת בתחומים אחרים.

חברי לקבוצה באוניברסיטה ספגו את הסגנון המקומי, שכולל מומחיות בנגיחות ובתאקלים, מהשחקנים הגדולים שהם ראו בטלוויזיה, ממאמנים ומילדים אחרים במגרש השכונתי.

באופן דומה, גרמנים לומדים את האומנות שבבעיטות מרחוק, בעוד שמירות אישיות זו מומחיות איטלקית לחלוטין. כל ילד איטלקי לומד כבר בקבוצת האפרוחים קודם כל איפה הוא צריך לעמוד, איך הוא חייב לגעת כל הזמן בשחקן עליו הוא שומר כדי לא לאבד אותו, כיצד חוסמים כדור שמגיע ליריב בעזרת תאקל. אף אחד לא לימד אותי את הדברים האלו בהולנד ובאנגליה.

* לכל תרבות כדורגל יש אווירה מיוחדת משל עצמה. כשהושאלתי באופן חד-פעמי לנבחרת סקנדינביה ב"מונדיאל העיתונאים", נדהמתי מכך שכל השחקנים בקבוצה כל הזמן מחלקים מחמאות ומעודדים אחד את השני. זה באמת היה תענוג. לעומת זאת, חברים הולנדים לקבוצה שלך נוטים במהלך משחקים לתהות לגבי היכולות האינטלקטואליות שלך, בעוד האנגלים מביעים את זעמם על חוסר ההשקעה שלך.]אגב, סקנדינביה ניצחה את גרמניה 0-5 ב"מונדיאל העיתונאים" (נשבע לכם).

* במשך השנים הארוכות שלי בפריז תהיתי מהו סגנון הכדורגל הלאומי בצרפת. רק לאחרונה הבנתי, אחרי שקראתי ראיון עם מאמן הנבחרת ריימון דומנאק, שבו הוא חשף כי לצרפתים אין סגנון משלהם. צרפת פשוט גונבת סגנונות ממדינות אחרות, הוא אמר.

* יש גם סגנונות שהם מעבר למדינה כזאת או אחרת ושייכים לכולם. סגנונות על-לאומיים. למשל, הסגנון הזה שבו כל השחקנים על המגרש, ללא יוצא מן הכלל, מנסים כל הזמן ללכת לבד עם הכדור. למשל בריג'נט פארק בלונדון, בין אם אתה משחק עם אלג'יראים ובין אם אתה משחק עם ארגנטינים - זה מרגיז באותה מידה.

ועכשיו אני אכתוב משהו שאולי ייתפס כהכללה מכוערת: אנשים ממדינות פחות מפותחות ומסודרות נוטים לשחק כדורגל יותר אינדיבידואלי וחסר משמעת. הסיבה לכך היא שרוב האנשים במדינות האלו לומדים את הכדורגל שלהם ממשחקים בשכונה, בעוד במדינות מפותחות הכדורגל נלמד במועדונים המקצועניים, כשאת השיעורים מעבירים מאמנים עם דיפלומות.

***

רוב הנבחרות במונדיאל ישחקו בסגנון כדורגל גלובאלי דומה. אבל יהיו את הרגעים האלו שבו תראו תיקול "איטלקי" שיהיה ברור לכולם שהוא יכול לבוא אך ורק מאיטליה. אם תתרכזו, תוכלו לראות את הרוחות של השומרים האישיים מהעבר של הכדורגל האיטלקי יושבות על הכתפיים של השומרים האישיים הנוכחיים.

"הרגעים הלאומיים" האלו, או העניין הלאומי הזה, הם אלו שנותנים למונדיאל את הטעם המיוחד שלו.