אני מתבייש להיות ישראלי

פשוט איבדנו את זה

הכי אני אוהב את כל הפרשנים שאומרים שהטעות הגדולה בפרשת המשט לעזה היתה ההפעלה הגלויה של הכוח, שמה שהיה צריך לעשות זה ללכת בשושו, בעורמה, לבוא בלילה, בצלילה, לחבל במנוע, להבקיע חור בגוף הסירה, לשבש את מערכת הניווט ולשלוח אותם לאיים המלדיביים, להשתיל סמי הרדמה בקפה של הקפטן, להפעיל סוכנים סמויים, נערות פיתוי, דולפיני נפץ וכיוצא באלה רעיונות מהסרטים; אתם יודעים, כמו שהיינו פעם, כשבגרוש היה חור - קטנים, חכמים, זריזים ומלאי תושייה.

כן, נכון, ממש, בדיוק. בדובאי, בחיסול של המטבוחה ההוא, כבר ראינו כמה שאנחנו טובים בעסקי השושו. מה זה ראינו, מעל כל מצלמת אבטחה ראינו. ישראל השושואיסטית יצאה די טמבלית - והצליחה להסתבך עם כמה מידידותיה הטובות האחרונות.

אז בשושו איבדנו את זה, בהפעלה גלויה של כוח איבדנו את זה ועוד איך, ובכל הקשור לפעילות דיפלומטית הכי איבדנו את זה.

המסקנה היחידה היא שפשוט איבדנו את זה לגמרי. האמת היא שזו בכלל לא מסקנה - זו עובדה.

משלשלת את לוחמיה

זו בושה להיות ישראלי, פשוט ככה. עם כל הכבוד לביו-מד ולהיי-טק ולאברם גרנט. מדינה שתוקפת אזרחים במים בינלאומיים באמצע הלילה - ואני משאיר לאחרים את התחרות על התואר "זה שמקלל הכי חזק את האזרחים שהיו על הספינות" - והורגת בהם; מדינה שלא נותנת לאינטלקטואלים ולליצנים להיכנס אליה; מדינה גזענית על-פי הגדרה, מדינה שיורה על מפגינים ועוצרת אותם, שכובשת, שמטילה מצור, שגורמת לאסון הומניטרי לעם אחר (הכוונה לכל אלה בעזה שידם אינה משגת לשבת במסעדות היוקרה שעל החוף), שאמנים מסרבים להופיע בה (לא כולל ריהאנה), שמנהיגים מסרבים לפגוש את שר החוץ שלה, ששר הביטחון שלה אטום, שחברי הכנסת שלה מתחרים זה בזה במי יעלה את הצעת החוק הכי פחות מוסרית; מדינה שעל-ידי הצבא הכי מוסרי בעולם שלה יש דם, ולא מעט; מדינה ששולחת את מיטב חייליה להשתלשל לבדם באישון לילה בחבל התלוי על מסוק היישר לזרועותיהם של אנשים שרוצים להרוג אותם - והרשימה עוד ארוכה, ארוכה כל-כך.

העולם כולו נגדנו? ברור. וכך הוא צריך להיות. אני לא אומר שאין צביעות בהתנהלות של רוב המדינות, אבל מה לנו כי נלין על צביעות של אחרים? לאן שלא תפנה את הראש, בהנחה שתוציא אותו מהתחת או תרים אותו מהאדמה, תיתקל בצביעות הישראלית - בכלכלה, בחינוך, במהגרי העבודה.

העולם ומצביעי הארוויזיון

כן, אני יודע: במצרים הרבה יותר גרוע, הסורים נבלות, חמאס חארות, הפתח מושחתים, אל-קעידה בני זונות, פעילי השלום הם בכלל טרוריסטים או אנרכיסטים, או גם וגם, כולם רק רוצים לזרוק אותנו לים, זה ברור, והבלגים פדופילים, והסקוטים קמצנים.

לאף אחד אין זכות להטיף לנו מוסר, אני יודע: הטורקים רצחו את הארמנים, מה שהצרפתים עשו באלג'יר, האמריקאים באפגניסטן, הבריטים בעיראק, הגרמנים בשואה (הי, מה אתה אומר שואה? רק למתנחלים מותר), הסינים בטיבט, הרוסים בקווקז, הפורטוגזים באפריקה, הספרדים בדרום אמריקה, האו"ם, אני בכלל לא רוצה לדבר על האו"ם - באיזו זכות הם באים אלינו כל האנטישמים האלה? אנחנו הרי המצאנו את המוסר, לא קראתם את עשרת הדיברות?

לא ראיתם את האירוויזיון? זה נורא מה שקרה שם באירוויזיון! אירופה? כולם שם ערבים! וצ'ילה, ראיתם מה הם עשו לנבחרת ישראל? מה, הם לא יודעים שזה משחק ידידות? ידידות אומרים לכם! יא אללה.

הצביעות הזאת של כל העולם, זה נורא מעצבן. מה, הם לא יודעים שדווקא כשאתה מבודד צריך להושיט יד ולעזור, כמו שאנחנו עשינו לדרום אפריקה? למה הם לא לוקחים מאיתנו דוגמה? מה, הם כבר לא אוהבים את שמעון פרס?

מניאקים כולם!

ועכשיו - בקור-רוח

רגע, בואו נירגע וננשום עמוק. נשאף, ננשוף, ככה 3-4 פעמים. עכשיו, כשהשלווה חזרה, אפשר לחשוב על כל העניין בקור-רוח.

תראו, חברות וחברים, זה בעצם די פשוט, וכולנו יודעים את זה טוב מאוד: את הבעיה אפשר לחלק לשני חלקים - הרתעה והסברה. זו כל התורה כולה, וזה הכול ואידך זיל גמור.

אשר להרתעה, דומני ששם המצב יותר קשה, או במילים אחרות: לצב הפוך בתוך קופסת נעליים על אמצע כביש 6 בלילה גשום יש יותר כושר הרתעה מישראל.

מהו כושר הרתעה? כשמזקקים אותו, כושר הרתעה הוא לא טילים ורובים וספינות ומטוסים ופצצות אטום שאין לנו בצוללות הגרעיניות שיש לנו מול חופי איראן. כושר הרתעה הוא בעיקר פסון. פסון של "אני אריה ישן אבל אל תתעסקו אתי".

בואו נסתכל על הגברים הגדולים מפעם, אלה שהיה להם הכושר הנ"ל: קלינט איסטווד, צ'רלס ברונסון, סטיב מקווין, לי מרווין. אנשים מהסוג הזה, פשוט לא רצית להתעסק איתם. הם היו לועסים סלעי גרניט ומתקלחים בלבה לוהטת, והכול בשקט. אבל כשהחרא פגע במאוורר הם ידעו מה לעשות. בואו נלך לקצה הכי הפוך של הסקאלה; נמצא שם את ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד". זה גבר עם כושר הרתעה? לא. וזה בדיוק מה שאנחנו.

מדינת ישראל היא היסטרית, בכיינית, נוירוטית, חסרת ביטחון. פלא שכל ארחי-פרחי בא להתעסק איתנו? אם היה לנו כושר הרתעה - המשט בכלל לא היה יוצא מרוב פחד. ואם היה יוצא - בחיים לא היו מעיזים לחשוב להתנפל על חייל, לקטוף אותו מהחבל, להכות אותו ולזרוק אותו מהסיפון - מראה נורא שלא עוזב אותי.

הרתעה זה שקט נפשי. אין לנו את זה. מדינת ישראל היא לא קלינט איסטווד, היא ילדה צווחת שמטפסת על כיסא למראה ג'וק מפלסטיק. מדינת ישראל תמיד צורחת ומפעילה כוח, ויותר מדי כוח ויותר מדי מהר.

ולמה אין לנו השקט הנפשי הזה? כי בתוך תוכנו אנחנו יודעים שאנחנו טועים. שזו טעות, שזה לא מוסרי, שזה רע מה שאנחנו עושים. נכון שלא תמיד יש לנו ברירה, אבל זה לא הופך את זה לטוב יותר.

זו הסברה זו?

אז אני אומר, נתחיל בהסברה, זה הרבה יותר פשוט. מה גם שאמת מקובלת אומרת שהמלחמה העיקרית פה היא מלחמה הסברתית, על דעת הקהל. זה מה שהכי חשוב, לא? רק נפתור את העניין הקטן הזה עם ההסברה - והכול יסתדר ונחזור להיות אור לגויים. כרגע, בואו נודה בזה, אנחנו בקושי אור של מקרר.

ההסברה הישראלית היא הדבר הכי מחורבן בעולם. ולא, אני לא מדבר על הזמן שלקח לישראל הרשמית לכנס מסיבת עיתונאים עם דני איילון. זה שטויות. אני גם לא מדבר על ערוץ משרד החוץ ב-YouTube או על חשבון הטוויטר של דובר צה"ל. גם זה שטויות.

אני מדבר על מהות ההסברה הישראלית - זה הדבר הדפוק. בואו נבחן את ההסברה הישראלית: במהותה, היא לא יותר מהתבכיינות עלובה: תראו כמה שאנחנו סובלים. לנו יותר קשה. לנו זה עולה יותר. מפציצים אותנו. יורים עלינו.

ואם לבחון את פרשת המשט, כאן בא לידי ביטוי העיוות הכי גדול של ההסברה שלנו. מה הסרטים שהפצנו בכל העולם: חיילים ישראלים מובסים, מוכים, מושלכים מהסיפון, חוטפים מכות רצח, למרות כל המסוקים, ספינות הקרב, למרות כל כלי הנשק. זה מה שהיה לנו להראות: שקיבלנו מכות.

תגידו לי אתם, זו הסברה?

הפרדוקס הגדול הוא שההסברה הישראלית מחזקת את חוסר ההרתעה הישראלית. זה הולך יחד. העובדה שלא כולם רואים את זה הורגת אותי.

והמציאות?

מלבד הסברה והרתעה יש עוד עניין קטן, שמהווה את הבסיס של המשולש, ולא הרבה שמים אליו לב - המציאות. וכשהבסיס של המציאות דפוק - לא תעזור שום הסברה. כשהבסיס של המציאות ישתפר מאליה - תשתפר, והלוואי שתתייתר, ההרתעה.

את המציאות צריך לשנות, ומהר - ולא לחכות עד רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. חברות וחברים, בואו נודה בזה: כבר הרבה יותר מדי מאוחר די הרבה זמן.