הביקורת האסורה על המשט

התקשורת הזו, כזאת מרמרה.

יש רגע תקשורתי קריטי בכל אירוע גדול. ברגע הזה ניגש ראש הדסק לגרפיקה ומבקש לעצב אייקון בצורת חותמת או "סטריפ", שעליו יהיו כתובות 2-3 מילים. אלה, מעתה ואילך ולאורך ימי הסיקור שנותרו, ילוו את הפרשה המתגלגלת.

איכשהו זה תמיד נשמע כמו שם של סרט מתח סוג ב': "טרור ברחובות"; "שטח המריבה"; "כלכלה קורסת"; או כמו שבחרו גם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות" לכתוב יום אחרי תקרית המרמרה: "הסתבכות בלב ים".

ולמה רגע קריטי? כי מעתה והלאה, לאורך כמה גליונות, המילים הללו ישקפו היטב את יחס הסיקור לאותה פרשה - שתמיד יצטרך להיות בווליום גבוה ודרמטי עד כמה שאפשר, ותואם את השקפת הסלוגן שנבחר לליווי הסיקור.

אך למרות זאת, במקום לבדוק את כל האספקטים של ה"הסתבכות בלב ים", הפכה התקשורת בפרשת המשט הטורקי למעין שכן חטטן המתבונן על בית שכניו הלא תפקודי. בבית הזה יש הורים גרועים וילדים שעושים פאשלות על ימין ועל שמאל. כמעט כל מה שמבקשים מהם פשוט לא מצליח. השכן, מהצד, מתבונן ואומר לעצמו: "איזה מסכנים הילדים האלה - אם רק לא היו להם הורים כל-כך נוראיים, הם בטח היו פורחים ומשגשגים".

כך מצאה התקשורת בסיפור המרמרה את הנוסחה המורכבת - אך המושלמת מבחינתה - לאיך היא רוצה להתייחס לסיפור מהסוג הזה: סטירה לממשלה (ההורים), חיבוק לחיילים (הילדים).

במעין כיול מדהים החליטו כל העיתונות והמהדורות שזה הקו. הממשלה פישלה: לא התכוננה היטב למשט, לא הכינה את הכוחות מבצעית, לא הסבירה לפני/תוך כדי/לאחר מעשה; ובכלל, ביבי וברק הם בדיחה מהלכת.

ולעומת זאת, כפולות שלמות נמרחו תחת כותרות בסגנון "מחבקים את החיילים", עם סיקור מטופש של כל קבוצת פייסבוק שנפתחה תחת הכותרת "כל הכבוד לצה"ל!!!".

אז למה בעצם אסור לנו להעביר ביקורת על הצבא? מסיבה פשוטה: צרכני התקשורת (ברובם המכריע) לא יוכלו להכיל זאת. לא מספיק שהתקשורת כל-כך צינית/שלילית/ ארסית/סמולנית? הלו, עד צה"ל!

אז נכון, הדרג הפיקודי, שבאחריות עליו נמצאת הרשות המבצעת, צריך לקחת אחריות במקרים כל-כך בולטים. אבל האם זה לא הצבא, מפקד חיל הים שלו ורמטכ"לו - שמייצרים תוכניות פעולה, מביאים אותן לאישור ולאחר מכן מוציאים אותן לפועל?

בואו נאמר את האמת: היתה כאן פעולה מחורבנת. רק שלצערנו, לא נקבל אף פרשן צבאי או אחד מעשרות מרואיינים פוטנציאליים שיוכלו לספר לנו למה פישלו כאן ואיך אפשר היה לעשות את זה אחרת. כי בעת כתיבת שורות אלה הצטרפו עוד 23 איש לקבוצה "כל הכבוד לצה"ל!!!", וחייבים להרים על זה פולו-אפ לעיתון של מחר.