"תודה לאלטון", "האיש שהחזיר לנו את הכבוד הלאומי", "אוהב ישראל" - להטו הכותרות בעיתוני סוף השבוע, בעקבות הופעתו של סר אלטון ג'ון ביום חמישי בערב באיצטדיון בנק דיסקונט.
מרוב ביטויי התלהבות נרגשים על כך שהוא "אוהב אותנו" ו"שמח להיות פה בתל-אביב", ושהוא איחל לנו "פיס, לאב והפינס" בסיטואציה הכל-כך נפיצה ומדממת שבה אנו חיים, כמעט ולא היתה התייחסות מקצועית למופע עצמו - שבחלקו היה נפלא, ובחלקו האחר היה ארוך ולעיתים אף מייגע.
וכך היתה גם התחושה באיצטדיון שאיכלס 50 אלף איש (!) - לא עניין של מה בכך כשמדובר ביוצר ששנות הקסם של יצירתו המוזיקלית הרחק מאחוריו.
מיצתה את זה היטב חברתי א', שסימסה לי בחצות וחצי, אחרי שכתבתי לה שרק עתה הגעתי לתל-אביב: "סר אלטון מייצר פקקים גם ב-2010. מדליק".
אלא שהקהל, שעמד מרחק נגיעה מהפגנות החרדים בבני-ברק נגד שלטון החוק, ואחרי הביטול המרגיז של הפיקסיז בעקבות אירועי המשט, מעבר לזה שבא לשמוע את I'm still standing, Rocket man, Daniel, Blus, Goodbye yellow brick road ויתר להיטיו הנצחיים, חיפש נואשות להתעטף בעננת התקווה לחיים שפויים ונורמליים, שהמופע של ג'ון, בטיימינג הכל-כך מסוים שבו הוא התקיים, סימל עבורינו.
אלטון ג'ון בא לשיר. אבל בפועל הוא חג במטוסו הפרטי מעל כל החרדות, הכעסים והעלבונות שהעם הזה חווה מראשית ימיו ועד היום.
תחושת הנרדפות והצורך הקמאי (שרק מתעצמים והולכים) בהכרה, ויותר מכך - באהבה של אומות העולם כלפינו, התנקזו לתוך החלל הטעון של אצטדיון רמת-גן והפכו את ג'ון מעוד יוצר ענק לאורד וינגייט של ישראל גירסת 2010.
תקווה היא אמנם אחד הדברים החשובים לקיום האנושי, אם לא החשוב שבהם, אבל אולי היה כדאי להפנות אותה, בין השאר, גם למעשים.
הציבור החילוני-בורגני, שהרכיב ברובו את 50 אלף הצופים שפקדו את ההופעה, לא יוצא להפגנות המוניות נגד ציבור שלם שחי מכספיו ומועל בהפגנתיות בדמוקרטיה הישראלית או נגד מנהיגים שמרחיקים כל אפשרות לפיס לאב והפינס במחוזותינו, אלא מסתפק בקבוצות תמיכה וירטואליות ובתרפיית איצטדיונים.
מקסים להתפייט על משפטים כמו "כמה החיים נפלאים כשאתה בעולם" ולהרגיש לרגע הכי נורמלי ביקום, אבל נורמליות היא לא רק פנטזיה בצבע ירוק-זרחני שזהרה במרחבי האיצטדיון יחד עם הנצנצים בחלוקו של ג'ון, אלא ערך שצריך לעבוד קשה ביומיום הסיזיפי והבלתי נוצץ בעליל כדי להשיג אותו.
ג'ון, שלא נשאר אחרי המופע רגע אחד בארץ, סיים לשיר, אמר לנו שוב שאנחנו קהל נפלא וחם, איחל לנו רק טוב - וטס בחזרה לשמי היהלומים של חבריו משנות ה-60.
ואנחנו נשארנו עם ביבי, ברק והאדמו"ר מסלונים, ועם מציאות שמעלה בעיקר את החשש שאם לא נעשה משהו משמעותי ודחוף - אולי באמת נוכל לומר יפה שלום ל-Yellow brick road של הקוסם מאנגליה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
