לפני ארבע שנים סיפר לי חבר שהיה במונדיאל בגרמניה כי היה עד לרגע נדיר. "ראיתי משחק של נבחרת גרמניה בטכנולוגיית היי-דפינישן". הוא ניסה להסביר מה הסיפור. שתוך כמה שנים ישדרו בכל העולם בהיי-דפינישן (הקיצור "HD" עוד לא היה בלקסיקון). ואני חשבתי לעצמי מה הביג-דיל של חדות בתמונה.
ארבע שנים אחרי, יצא לי לראות משחק בתלת-ממד (3D) בשידור ישיר, על גבי מסך תלת ממד של פנסוניק דגם 50VT20. זה היה המשחק בין שווייץ לספרד בשבוע שעבר. וזה היה חתיכת ביג-דיל.
איך מתארים חוויית צפייה בתלת-ממד? למען האמת, זה כמעט בלתי אפשרי. כל התיאורים שקוראים על העניין הם לא רלוונטיים. אפשר כמובן לתאר רגע נדיר שבו צ'אבי נושא את הכדור לכיוון נקודת הקרן, מקום בו מוצבות מצלמות ה-3D של סוני, והנה באמת באמת (לא כקלישאה) הוא יוצא החוצה ומתיישב לידי על הספה; או קלוז-אפים של שחקנים שגורמים לך להאמין שהם במרחק של שניים-שלושה מטרים ממך; או שחקן שמקבל אלמנט של נפח אמיתי. המונח "פיזיות גופנית" של השחקנים השווייצרים מתורגם לנפח פיזי. אינייסטה לא מתגלה רק כגמד, אלא כשחקן נטול ממדי גוף ונפח, שליותר ויותר רגעים נראה כלא שייך למגרש.
חוויית הצפייה היא שונה לחלוטין לא רק בגלל ממדי העומק. מאחר והאפקט של התלת-ממד מתקבל יותר טוב ככל שהצילום נמוך יותר, עבודת הבימוי שנעשית במגרש שונה לחלוטין: במקום לקבל את המשחק מהזווית הגבוהה הרגילה, אתה מוצא את עצמך צופה במשחק מנקודת צפייה נמוכה הרבה יותר, ולמעשה רואה את רוב המשחק כאילו אתה יושב בשורות הנמוכות באצטדיון. לראות את המשחק מגובה הדשא זה עניין אחר: יש פחות יכולת לשים לב לפריסה הטקטית של השחקנים במגרש, ולראשונה אתה חווה את המשחק כפי שרואים אותו המאמן על הקווים או השחקנים מעיניהם שלהם. פתאום אפשר להבין כמה קשה למצוא שחקן פנוי למסירה, כששדה הראייה הוא גובה הדשא.
אחת השאלות שמטרידות אנשים היא כמה נוח לראות משחק שלם עם משקפיים. אבל גם היא לא רלוונטית. גם מאחר שעברנו את שלב משקפי "הקרטון" המצ'וקמקים, וגם כי בשלב מוקדם מאוד אתה נשאב פנימה למשחק עצמו ולא שם לב למשקפיים.
לא צריך לצאת מהבית
אם נשים לרגע את הפרטים החווייתיים בצד, האלמנט הנוסף של העניין הזה הוא לאן אנחנו הולכים, והאם חוויית הצפייה בבית מתחילה להיות "קרובה מדי" לחוויית הצפייה במגרש. נתחיל מזה שחוויית צפייה בתלת-ממד לא קרובה בשום אופן לחוויית צפייה ב-HD. בליגות המקצועניות בארה"ב, כשנכנסו לעידן ה-HD ומסכי ענק בבתים, אחד החששות הגדולים של ראשי הליגות היה שחוויית הצפייה המשופרת בבית תגרום לאנשים להקטין את הנוכחות שלהם במגרש (ודאי אם לוקחים בחשבון את מחירי הכרטיסים, מזג האוויר, חשש מאלימות, זמן הפנאי המצומצם, וכו').
אפשר להניח שאוהדים "שרופים" ימשיכו לרוץ אחרי הקבוצה שלהם לכל מקום, לא משנה אם ישדרו גם בשבעה ממדים. אבל אפשר גם להניח שככל שהחשיפה של ה-3D תגיע ליותר ויותר אנשים, שישקיעו יותר ויותר כסף במסכים ובשדרוג חוויית הצפייה בבית, יהיה הרבה יותר קשה לגרור אותם מהבית.
כמה אנחנו רחוקים מאותה חשיפה מדוברת? המונדיאל בדרום אפריקה הוא אחת הפלטפורמות העיקריות שבהן משתמשות חברות האלקטרוניקה כדי לדחוף את מסכי ה-3D לשוק (מי שרואה את המשחקים במונדיאל מבחין מן הסתם בשלטי הפרסום של סוני "Sony 3D - Make. Believe").
נכון לסוף מאי, 25 אלף טלוויזיות תלת-ממד נמכרו באירופה בלבד, כשהסיבה העיקרית למכירות היא שידורי ספורט (פרמיירליג, מונדיאל, בונדסליגה, רולאן גארוס, ראגבי וכו'). הנגישות של צופים לחווייה הזאת, שנראתה לפני חצי שנה כבלתי מושגת או כמשהו שקוראים עליו בלבד, היא כבר מזמן נחלת הכלל. רשתות שידור שהחליטו על ערוצי 3D ניסיוניים או ככאלה שישולבו כערוצי פרימיום יקרים מאוד, נאלצות כבר היום להפוך אותם לערוצים במחירים "נורמליים".
אל-ג'זירה, למשל, מעניקה היום בחינם את ערוץ התלת-ממד שלה (שבו משודר גם המונדיאל) לכל מי שמחובר לחבילת הספורט שלה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
