ריקוד החיים

כל היצירות בערב נוצרו עבור שני הרקדנים המבוגרים במהלך השנים האחרונות, וכולן מתייחסות בצורה כלשהיא לגילם ולעובדה שמדובר באנשים שחוו חיים שלמים על הבמה ומחוץ לה, על כל הקונפליקטים, האובדנים והניסיון שחווה אדם בהגיעו לגיל מבוגר.

וכמה זה מרענן, וכמה זה מעשיר וממלא את הלב והנפש, לחוות ולראות משהו שאינו מנסה להרשים, אלא ליצור הוויה אנושית פשוטה של חיים, דרך גוף, ותנועה, דרך תיאטרון מחול צנוע וישיר. בפרסומים שקדמו לבואם כתוב היה "שני וירטואוזים במופע אחד". ואכן הם וירטואוזים, אך לא במובן המקובל, של גוף שנמתח ופירואטים ויכולות פיזיות נהדרות, שאותן אנו יודעים שהיו לשניהם בעבר, אלא וירטואוזיות של היות אמן במה, היכולת לקיים בזמן הקצוב הזה שנקרא מופע, משהו שיש בו משמעות גדולה, משהו שנותר בלבו של הצופה, ומביע באמצעים פשוטים לכאורה איזושהי אמת עמוקה על הקיום האנושי.

את הסולו הראשון שרוקד ברישניקוב - "ואלס - פנטסיה" יצר אלכסיי רטמנסקי, מנהלה האמנותי של להקת הבולשוי, למוזיקה של מיכאיל גלינקה. את המוזיקה יצר גלינקה בעקבות אהבה שלא מומשה, שהובילה אותו לעזוב את רוסיה בחיפוש אחר מזור לליבו השבור. כעבור שנים שב גלינקה לרוסיה וגילה כי רגשותיו כלפי מושא אהבתו התפוגגו. הסולו שואב מתרבות הבלט הקלאסי שברישניקוב מזוהה עמה יותר מכל, והיא מותאמת למידותיו כיום - שפת המימיקה של הבלט, תנועות אציליות ומלאות חן - מקבלות נופך ומשמעות נוספת כשהן מבוצעות על-ידי רקדן מבוגר, שטוען כל תנועה בניסיון חייו, ובאמנות שטבועה בכל גיד ושריר בגופו.

כך גם אנה לגונה, שמופיעה ב"סולו לשניים" שיצר מץ אק, שעמו עבדה שנים רבות והייתה לו מקור השראה. לרגע היא פורסת ידיים ומקמרת את גבה, לרגע משתטחת על הרצפה בכל כובד גופה, ואחריו היא מקנחת אפה בשמלה ורוקעת ברגליה.

ברישניקוב מופיע מדי פעם כדמות סהרורית בבית הזה שבו חיה אישה שמתמודדת לבדה עם עצמה, נעל נשכחת מזכירה את נוכחותו של האדם השני שחי לצדה אך לא אתה. לגונה פשוט נפלאה ביכולתה להגיע אף בתנועות הקטנות ביותר קשת עצומה של רגשות, סתירות ומאוויים.

הסולו השלישי " כעבור שנים" שיצר בנג'מין מילפייה למוזיקה של פילים גלאס, בליווי עבודת וידיאו בבימויו של אסה מאדר, הוא יצירה מקסימה ומלאת עומק. ברישניקוב פותח את הסולו בתנועות פשוטות, ואל דמותו שעל הבמה מצטרפת דמות נוספת - מראה שלו עצמו, על מסך הוידיאו. ברישניקוב מפלרטט, בוחן את דמותו, מתקרב אליה ומתרחק ממנה וכמעט מוותר ויוצא מן הבמה, אלא שאז מופיע על המסך סרט בשחור-לבן ובו נראה ברישניקוב בן ה-17, מבצע פירואטים וקפיצות בדיוק מפעים. הרקדן המבוגר בוחן את הצעיר, מנסה לחקות את תנועותיו, מכסה עליו בצילו, וככל שהוא מתקרב אל אותה הדמות הוא המציאותי קטן.

הסולו הזה מרגש כל-כך, גם בשל ההזדמנות שניתנת לצופה לחוות חיים שלמים של אדם ברגע קצר - עבר והווה המתקיימים בזמן אחד, אך בעיקר בשל האופן שבו מקבל ברישניקוב את המציאות - כי הוא על הבמה כיום מעניין ומלא לא פחות מאותו צעיר וירטואוז שהיה פעם, ובסוף הסולו, לאחר שניסה לעשות את אותם פירואטים של הדמות הצעירה שעל המסך, הוא מחווה אליה תנועה מתריסה שיש בה קבלה מפוכחת ומלאת הומור של המציאות.

את הערב חותם דואט יפהפה של ברישניקוב ואנה לגונה, גם הוא מאת מץ אק, למוזיקה של פלסקוורטטן. על הבמה שטיח לבן, שולחן ושלושה פנסים, וצמד הרקדנים-שחקנים, רוקד את ריקוד החיים - תסכול, צער, ומרירות, שברגע אחד, שבו מסיר ברישניקוב את מעילו ולגונה את נעליה, מוחלפים בתנועות מתפרעות, שמחת חיים שמתעקשת לצוץ ולהיות, ועוברת בתנועותיהם של אנשים אמיתיים, לא סטארים, לא אייקונים - אנשים שחייהם הם האמנות שלהם, והם ימשיכו לעשותה כל עוד החיים יאפשרו להם לעשות זאת.

"שלושה סולואים ודואט אחד", מיכאיל ברישניקוב ואנה לגונה, המשכן לאמנויות הבמה הרצליה