שחרור מאות טרוריסטים בתמורה לבני ערובה, זו המצאה ישראלית. בשאר העולם לא ממש מכירים את הריטואל הזה.
כשכנופיית באדר מיינהוף חטפה ב-1977 את נשיא איגוד העובדים הגרמני במטרה לשחרר את חבריה, הם לא שוחררו - והוא נרצח. במה שמכונה בקנדה "משבר אוקטובר", חטפו לאומנים שתומכים בעצמאות לחבל קוויבק הצרפתי, דיפלומט בריטי ופוליטיקאי מקומי. דרישותיהם לא נענו, הפוליטיקאי הקנדי נרצח והאירוע הסתיים עם תקיפת החוטפים.
בשנות ה-80, זירת החטופים המרכזית הייתה לבנון. בעשור האחרון אלו עיראק ואפגניסטן. גם בשנים האחרונות הפתרונות נותרו דומים: פעולת חילוץ, או גמול מצומצם מאוד באנשים ובכסף - לא יותר. אינגריד בטנקור, הפוליטיקאית הקולומביאנית, שוחררה עם שאר בני הערובה בפעולת חילוץ.
באפגניסטן ביקשה ממשלת דרום קוריאה לשחרר לוחמי טליבאן ספורים בתמורה לכ-20 בני ערובה שלה, אלא שנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי, נאלץ לסרב: "ספגתי לאחרונה ביקורת קשה כאשר תמורת הצלת חטוף איטלקי, שחררתי חמישה אנשי טליבאן". חמישה, לא 1,000.
כך היה גם בנוגע לחטיפות המטוסים הרבות שהיו בעשורים האחרונים. לפעמים מו"מ הביא את החוטפים לשחרר את הנוסעים ללא תנאי. במקרים אחרים הנוסעים שוחררו תמורת מעבר בטוח של החוטפים למדינה אחרת והיו מקרים של פעולות חילוץ, כמו של מטוס סינגפור איירליין שחטפו אנשי מפלגת העם של פקיסטן, מפלגתה של בנזיר בוטו המנוחה, שהיום נמצאת בשלטון במדינה. לרוב זה נגמר טוב, אבל לא תמיד.
כך למשל במטוס מצרי שאנשי ארגונו של אבו נידאל חטפו ב-1985 וניסיון החילוץ הסתיים במותם של 60 נוסעים. 22 הרוגים היו באירוע דומה עם מטוס פקיסטני שנה לאחר מכן. היו גם 3-4 מטוסים חטופים שהתרסקו ורוב הנוסעים, או כולם, נהרגו.
מלבד ישראל, רק פקיסטן נכנעה, וגם היא עשתה זאת פעם אחת, ב-1981, כאשר שחררה כפי שהתבקשה 50 אסירים פוליטיים כדי לשחרר נוסעי מטוס חטוף. מעבר לזה, הוויתורים הכי גדולים היו בתשלום מיליוני דולרים בודדים או אנשים ספורים. במקרה של משבר השבויים האיראני (1979) הופשרו נכסים תמורת החזרת אנשי השגרירות האמריקנית שנלכדו במדינה בהפיכת האייתולות.
בישראל מתגאים בגישה הייחודית הזו, שדוחפת לשחרור מאות טרוריסטים תמורת חטוף בודד, ורואים בה אות למוסריות הגבוהה של העם היהודי היושב בציון.
אלא שאין בסיס של ממש לטענה הזו. ישראל לא תמיד נוהגת באופן מוסרי, בתחום הביטחוני ובתחומים אחרים, ואת העולם, בוודאי את מדינות המערב, לא סביר להגדיר לפי מבחן המעשה כרחמניים הרבה פחות, אם בכלל, ממנה.
ליבי עם משפחתו של גלעד שליט, שחווים אסון שאין נורא ממנו. אבל, כנראה שיש סיבה טובה שבעולם נוהגים אחרת. כנראה הבינו שם ששחרור המוני של טרוריסטים, כמו גם קמפיינים לעידוד מהלך כזה מהסוג שמתרחש בימים אלו, לא משיגים תוצאות טובות. מי שרוצה אינדיקציה לכך, מוזמן להקשיב לצהלות השמחה שנשמעות בימים האחרונים מכיוון הנהגת חמאס לנוכח הצעדה למען שליט.
אינדיקציה נוספת? בעצם, יש פה עיקרון כלכלי: חוטפי ישראלים דורשים מחיר גבוה עשרות מונים מזה שנדרשות לשלם מדינות אחרות. מתוך ההנחה שדמנו אינו סמוק יותר, הדבר מלמדנו כי הגישה הרווחת פה לגבי אופן ניהול העסקים בסוגייה זו, אינו מיטבי, לשון המעטה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
