בחזרה לעתיד

היום בחמש וחצי בבוקר התעוררתי בקפיצה. בחוץ השמש כבר התחיל לטפס אל מעבר לאופק, שלח פסים של אור לגרש את שאריות החושך המתקלש ונאחז בכוחות אחרונים בקירות ובתקרה. הילדים עוד לא התעוררו, אפילו הדגים התמתחו חסרי מעש בכלא הזכוכית שלהם, ובשקט הזה קלטתי פתאום שבחודשים האחרונים הפסקתי לראות טלוויזיה.

תראו, זה לא שהפלזמה הפסיקה לפעול, אבל מקומו של התוכן הטלוויזיוני בחיים שלי ירד פלאים. רגשית, הקופסה כבר לא מעניינת אותי יותר, ומעשית, אני מקדיש לה מעט מאוד תשומת -לב.

זה לא בגלל שהתוכן לא מעניין - דווקא יש דברים נפלאים שהמג'יק שלי מקליט בשקדנות וכנראה רואה לבד בלילה, ובכונן טרה החיצוני שלי נרקבות באין מי שיעשה עליהן לייק כמה מהסדרות הטובות בעולם, בהיי-דפינישן לכל עניין ודבר.

תוכן דווקא לא חסר, אבל אני לא מוצא את הכפתור של ה-SHARE.

אז בזמן שאתם ישנתם, אחרי עוד לילה מהבהב ועטוף פרסומות מול המונדיאל/"כוכב נולד", הבחנתי שהרגלי הצפייה ורמת המעורבות שלי השתנו. תוכניות ארוכות הפכו לתכנים קצרים, וה-UGC של החברים שלי בפייסבוק מעניינים אותי הרבה יותר מכל סוג של תוכן שמשודר בקופסה.

הטלוויזיה שאני כל-כך אוהב מתחילה לאבד את מקומה המרכזי בחיים שלי, או במילים קצת פחות מכובסות: האינטרנט משתין על מדורת השבט ומתחיל לכבות אותה.

רגע, קריאת ביניים: Yesו-HOT, אם נתחיל מהחדשות הרעות - לא רחוק היום בו תצא הודעה מסודרת על מועד הלוויה של חבילות התוכן-במחיר-מופקע שלכן. עם כל הטיבואים והפס הרחב וה-IPTV וה-MVNO על גבי ה-3G ועוד כמה אותיות בקאפס-לוק, כולנו כבר מזמן בדרך לאון-דימנד מלא ולצפייה דחויה. למזלכן, אתן מחוברות לנו לוורידים ולקירות בבית בחוטים שמנמנים, ועוד לא נולד הטייקון שלא ימצא דרך לארוז יחד כמה שירותי ערך מוסף ולהמשיך לשאוב לנו מספרים מכרטיס האשראי. סגור-סוגריים.

הטלוויזיה שאנחנו מכירים בעצם כבר מתה, ומה שאנחנו רואים זה את תחילת פרפורי גסיסתה. אבל כמו עוף החול וערוץ 1 בתקופת המונדיאל, היא תקום לתחייה בפורמט אחר: אישי יותר, נון-ליניארי, רב-שכבתי, אינטראקטיבי, במסך מגע מפוצל וקליקבילי, שינהל גם את כל התקשורת של הבית, כולל שיחות הווידאו בתלת-ממד של הבת שלי עם המורה לחשבון הוירטואלית שלה והאווטאר המשפחתי שיעשה לנו קניות בסופרמרקט הדיגיטלי שבוודאי יהיה שייך גם הוא לנוחי דנקנר בעירבון מוגבל.

שינויים כמותיים הופכים לשינויים איכותיים. ככל שנבלה יותר זמן מול המסכים הקטנים שלנו והאינטראקטיביים שלנו, ישתנו לא רק הרגלי הצפייה והצריכה שלנו - אלא נשתנה אנו כבני אדם.

כבר ב-1964, בספרו "השמש העירומה", מתאר אסימוב עולם עתידני בו נגועים רוב בני האדם באגורפוביה ונמנעים ממפגשים פיזיים, תוך שימוש בטכנולוגיה-עילית המייתרת את הצורך לצאת מהבית לכל עניין ודבר. סיבה ומסובב, ביצה ותרנגולת, לכו תדעו מה קודם למה.

איינשטיין התכוון לטוב כשאמר שהאנרגיה האטומית תשנה את העולם, אבל מהזווית של הירושימה ונגסאקי זה נראה קצת אחרת מן הסתם. אז לטוב או לרע, או קצת משניהם כפי שזה בדרך-כלל מתאזן בסופו של דבר, סמנו לעצמכם הערה ביומן: העתיד כבר כאן.

MEMO: זה לא הטכנולוגיה טמבל, מלמלתי לעצמי לאחר חלום זוועות בו ה-iPad ריטווט לי סטטוסים מפורסקוור עד שכולם בפייס עשו עלי הייד. פשוט תנסה לחיות קצת במקום לחפש איפה עושים לייק.