הצלם דייויד לה-שאפל - אמן הפרובוקציה

דייויד לה-שאפל מקיים מערכת יחסים מורכבת ורבת סתירות עם התרבות המערבית ונציגה - הצילום המגזיני. מצד אחד הוא מתפרנס מהם, מצד שני הוא מבקר אותם. מצד אחד זו הזמנת עבודה עם קשר ברור בין לקוח וספק (הוא הצלם) ומצד שני זו אמנות, וזהו הביטוי האישי שלו. ולה-שאפל, אחד הצלמים החשובים של זמננו, מצליח ליהנות משני העולמות.

מאז "גילה" אותו אנדי וורהול בכבודו ובעצמו, והזמין אותו לצלם עבור מגזין "אינטרוויו" היוקרתי שלו, קשה לחשוב על עורך שיגיד "לא" לעבודה של לה-שאפל.

אם בראשית דרכו, בתחילת שנות ה-80 היה לה-שאפל כפוף לחוקי השוק, הרי שבעשורים שחלפו מאז ברא את עצמו כאמן והצליח לנסח את השפה החזותית הפרטית, הייחודית והנוקבת שלו. מבחינת יחסי הכוחות התהפכו היוצרות, והוא מאציל מכישרונו על כל צילום מסחרי שהוא מסכים לבצע. עבור המפרסמים ועורכי העיתונים עבודה עם לה-שאפל היא עסקת חבילה הכוללת את סגנונו הבוטה והביקורת הנלווית כשובל של נצנצים לכל אדם ומוצר, ואדם שהוא מוצר, שהוא מצלם.

המפעל התעשייתי הנקרא דייויד לה-שאפל כולל כיום את האמן עצמו, היושב בביתו במאווי, הוואי, לשם עבר כדי לתפוס מרחק מהתעשייה הבולענית שאליה הוא שייך, וכן את הסטודיו שלו בלוס אנג'לס ועוד צוות הפקה בניו יורק.

לה-שאפל, 46, הוציא עד כה ארבעה ספרי צילומים הנחשבים לאלבומי אמנות מהשורה הראשונה. הספרים מבטאים גם את הפן הנרקסיסטי של ראיית העולם שלו הסובבת סביב עצמו וחווייתו. בשנים האחרונות הוא יוצר עבודות וידאו דוקומנטריות וקליפים לאמני מוזיקה, לצד צילום סטילס מוזמן לפרסום ולמגזינים ועבודות אמנות עצמאיות שלו, שהוא מציג בתערוכות במוזיאונים וגלריות מפריז ועד ביג'ינג, והן זוכות לביקוש אספני ניכר.

מייקל ג'קסון בצילום נבואי של לה-שאפל

יחס לסלבס כמו גבר מכה לאהובתו

בתערוכה נדירה, שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון תל אביב, יציג לה-שאפל עבודות מארבע סדרות צילומים, שהן פרי יצירתו האישית, האמנותית והלא מסחרית. אבל אין בכך כדי להפחית מחשיבות העולם המסחרי, שהוא מעורב בו עד צוואר. להיפך. כאמן פופ-ארט פוסט-מודרני הוא לא חש צורך חיוני להפריד בין השניים.

הביקורת שלו משולבת וכרוכה במושאיה, הם מפארים אותה והיא מעטרת אותם. היצירה המוגמרת היא תוצר של אותה תרבות שממנה היא יונקת ובה היא בועטת בחום ובאהבה. כמעט כמו יחסים של מתבגר עם הוריו או של גבר מכה לאהובתו, הקדושה והזונה.

לה-שאפל אמביוולנטי גם ביחס לדמויות שהוא מצלם, ולאחרונה הוא מעדיף לעבוד עם מודלים ומקטין בהתמדה את היקף עבודתו עם סלבריטאים, למרות שאינו מתכחש לעובדה שמצולמים כמו מדונה, אלטון ג'ון, ג'יזל בונדשן ופריס הילטון הם שהעלו אותו בעצמו לדרגת מגה-סטאר בתעשיית תקשורת הבידור.

לה-שאפל הוא שצילם את קורטני לאב וקורט קוביין בדמות המדונה וישו. ככלל הוא נהנה להציב את מצולמיו ולהאיר אותם תוך שימוש באיקונוגרפיה נוצרית מאוד בולטת, באופן המאדיר את כוחם ומייחס להם ערכים כמו-דתיים - מעין אלים חדשים, במקדשי המדיה והקניות שהקימה חברת השפע כדי לסגוד להם. בראיונות הוא מתבטא כמי שבז לכל המשחק הסלבריטאי, כמו הילד המצביע על המלך העירום, לה-שאפל אכן מפשיט את מצולמיו וחושף את יופיים עם קלונם, עם כל הזיוף וההבל של חיי הזוהר.

אך לה-שאפל אינו ילד תמים, הוא פרובוקטור ומניפולטור מקצועי, במובן הטוב של המילה, שיודע ללחוץ ביצירותיו על יותר מכפתור אחד. הוא אשף העודפות, הגודש והצבע - גם הצהוב שממלא את תעשיית הרכילות והעיתונות העממית. אך כפי שמציינת האוצרת, נילי גורן, במפתיע נחשפות מבעד לגודש ולסתירות הפנימיות מחוו*ת אנושיות ופגיע?ת בלתי צפויה.

על עצמו אמר שהוא מתפרנס מתעשיית היופי והפרסום כמו זונה להשכיר. אבל אם להשתמש באוצר הדימויים שלו עצמו, לה-שאפל הוא זונת צמרת מפונקת ושתלטנית, כי הרי הוא בורר את לקוחותיו בקפידה ומקבל תשלום גבוה במיוחד. את מצפונו הוא ממרק בשימוש בכסף הרב שהוא גובה למימון הפרויקטים האישיים, האמנותיים שלו.

קיטש, מוות וגאולה להמונים

את התערוכה במוזיאון תל אביב יזם לה-שאפל בעצמו, בעת שביקר בארץ לפני שנה בדיוק, כאורח המיזם המסחרי "ביוטי סיטי". אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב לאמנות, נילי גורן, קיבלה פנייה דחופה לארח אותו לסיור במוזיאון, וכשיצא משם כבר החלה להתבשל תערוכה.

"לא חשבתי שיהיה קל לארגן תערוכה כזו, חששתי מהמכשול של ועדת התערוכות עם החומר הפרובוקטיבי שלו", מודה גורן, שעבדה מולו על כל פרט בתערוכה, שהתהוותה במהירות שיא במונחים מוזיאליים. "עבדנו בשני כיוונים - האחד ליצור תמה ששנינו שלמים איתה, והשני למצוא מסגרת תקציבית. אני הייתי מודעת מאוד למגבלות התקציב של המוזיאון, והבנתי שנוכל לעשות רק חצי ממה שהיינו רוצים. עד שלה-שאפל אמר שהוא לא רוצה לחוש מוגבל ולמעשה הוא מממן בעצמו את החלק הנותר, כך שלא נאלצנו להתפשר.

"לה-שאפל הוא אמן מאוד לא נייטרלי. הוא נוקט עמדה בכל נושא שהוא מצלם. הוא רוצה שהאמנות תהיה מאוד פופולרית ונגישה, וחשוב לו שהיא תענה על שאלות שמטרידות אותנו ביומיום. את השאלות האלו הוא קושר לערכים בסיסיים ואיקונוגרפיה דתית, נושאים שפחות נראים באמנות היום, כמו גאולה, ייאוש ותקווה".

בתערוכה יהיו מעט דמויות סלבריטאים באופן יחסי, אך אלה שיימצאו בה הן תמונות שטרם נחשפו, כמו מייקל ג'קסון כמלאך צחור כנפיים המכניע את השטן, או בצילום "פיאטה" קלאסי (סצנת חמלה נוצרית), כשהוא נישא כילד מת על-ידי דוגמן המסמל את ישו. הצילום הכמעט נבואי של קיטש ומוות נעשה זמן קצר לפני מותו של ג'קסון והוא יקר במיוחד לליבו של לה-שאפל.

בתמונת "המבול" שבתערוכה הדמויות כולן עירומות, אך על רגליהן נעלי התעמלות של מותגים מובילים. לה-שאפל מצטיין בקיצוניות ובהדגשת ניגודים כמו היופי שבהרס והזוהר שבאסון. הסמלים הדתיים לצד הקיטש ההוליוודי והפורנוגרפיה של הסגידה לשפע.

"מבחינת הפוליטיקה שמאחורי הדברים אני יכולה להדגיש את היחס האוהד שלו לישראל והרצון שלו להציג כאן", אומרת גורן. "לעומת גל הביטולים של אמני המוזיקה וכד', הוא ממש ביקש לבוא ויש לו כנראה רגשות חמים לישראל, לחוויית הקיץ שבילה בקיבוץ לפני 20 שנה. בראיונות שקראתי הוא אומר שהקהל בארץ מאוד סקסי ואינטליגנטי והוא מאוד רוצה להציג פה".

דייויד לה-שאפל: צילום פופ פוסט מודרני, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 28 תל אביב. הפתיחה: יום חמישי, 22 ביולי 2010. עד 22 באוקטובר 2010