"הדקדוק הפנימי" זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע בירושלים

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים לשנת 2010 נחתם אמש (מוצ"ש). הסרט "הדקדוק הפנימי", סרטם של התסריטאי והבמאי ניר ברגמן והמפיק אסף אמיר, זכה בפרס החשוב והיוקרתי בפסטיבל, לסרט העלילתי הטוב ביותר. הפרס בסך 110 אלף שקל נקרא ב-20 השנים האחרונות "פרס וולג'ין", ע"ש התורם ג'ק וולג'ין שהלך לעולמו השנה, וייקרא מעתה "פרס חג'ג'", על שם התורם החדש.

פרס ון ליר לסרט ראשון/שני של במאי, בסך 45 אלף שקל הוענק לאבישי סיון, במאי הסרט "המשוטט". בפרס ון ליר לסרט התיעודי הטוב ביותר זכתה יעל חרסונסקי, על סרטה "שתיקת הארכיון". את סכום הפרס, אף הוא בסך 45 אלף שקל, היא תחלוק עם מפיקי הסרט, נעמי שחורי ואיתי קן-תור. בפרס גוטליב לתסריט הטוב ביותר, בסך 11.5 אלף שקל זכו תסריטאי הסרט "המדריך למהפכה", יוסי מדמוני, ארי פולמן, אורי ענבר ודורון צברי.

בדרך לאוסקר, עוצרים בירושלים

הזכייה של "הדקדוק הפנימי" בפרס עשויה לסייע לסרט במרוץ ל"פרס אופיר" (האוסקר הישראלי) שמתקרב לסיומו. ב-27 ביולי תיוודע רשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס, ויש להניח שהוא יימצא ביניהם. אשר לחוויית הצפייה, אפשר להתבטא בזהירות ולומר, ש"הדקדוק הפנימי" לא היה רע, אך מאכזב משהו. למעט 15 הדקות האחרונות, בהן הרשים ברגמן בסדרת סצנות אומנותיות יפהפיות, הסרט מזכיר בחלקו הגדול את צורת הכתיבה והבימוי של אבי נשר. משמע, בגדול: יצירת דמויות שטוחות, משחק חובבני של חלק מהשחקנים, ניסיון מאומץ, החוזר על עצמו ואינו מרפה, להזכיר לצופה באיזו תקופה מדובר (שנות ה-60). לאלה יש להוסיף סצנות ארוכות, מייגעות, שלא מקדמות את העלילה במאומה.

ייתכן והסיבה לכך נעוצה בחרדת הקודש של ברגמן בשמירה על קווי עלילת הספר. יש לקוות שסרטו הבא של ברגמן יהיה מבוסס על סיפור מקורי, כך שהחופש האמנותי שירשה לעצמו הבמאי יהיה רב יותר.

כמה מן הסרטים העלילתיים הישראלים האחרים בהם צפינו לא היו מאכזבים, כי אם גרועים למדי. "מדיום רייר", למשל. יש משהו עצוב בכך שיוצר צעיר (בזי גטה), שמביים את סרט הביכורים שלו, נעדר יכולת לאמירה משמעותית. על אותו משקל, הסרט גם דל ביכולתו הסיפורית, ולמרבה הצער, התוצאה המתקבלת היא תחושת תסכול על הזמן שבוזבז בצפייה.

לצערי, אפשר לשכפל את הפסקה האחרונה ולשבץ אותה גם תחת סרטו של משה אבגי "וביום השלישי". איבגי כתב וביים לראשונה ויצר משוואה בעלת שני משתנים: 1. איבגי אינו יוצר צעיר בשנים. 2. מעבר לבזבוז הזמן, מדובר בבזבוז כספי הציבור - כחצי מיליון דולר, שירדו לטמיון בעקבות ההשקעה בסרט המביך הזה. הסרט אינו עושה כבוד לא לאיבגי, לא לצוות השחקנים, ובוודאי שלא לבני משפחתם, שייאלצו לצפות בהשתתפותם של יקיריהם (הילה פלדמן, לימור גולדשטיין, שרון אלכסנדר) בסצנות עירום וסקס וולגאריות, חסרות כל הצדקה אמנותית.

העתיד בתיעודיים

לעומתם, הסרטים התיעודיים המקומיים היוו נקודת אור. בראש ובראשונה הסרט הזוכה "שתיקת הארכיון", עליו המלצנו כבר בכתבת הפתיחה של הפסטיבל. אחריו מצטיין הסרט "ארבעה סיפורים על הנגב" - מקבץ סרטי תעודה קצרים שיצרו ארבעה בימאים בדווים צעירים. הם עוסקים בבעיות הליבה של בני העדה, ובכלל זה ניתוק מן החברה הישראלית, עוני ושמרנות. זו באה לידי ביטוי בדיכוי ומניעת השכלה מנשים, דבר המוביל לתופעה מושתקת נוספת - התאבדויות של נשים בדוויות צעירות.

הסרטים אינם אחידים ברמתם, אך התוצאה הכללית מרשימה ומהווה הצצה לא שגרתית אל חייהם של אנשי עדה גדולה החיה בקרבנו. למרות זאת, רובנו נוטים להתעלם מקיומם. את הסרט הפיק אורי רוזנווקס, במאי פורה ומוערך של סרטי תעודה, שבמשך שנים עושה דרכו לדרום, במטרה להחדיר בצעירים בדווים את אהבת הקולנוע. להשלמת היצירה גייס רוזנווקס את חבריו המוכשרים, עורך הסרטים קרלוס ברסלו והמוזיקאי אבי בללי ("נקמת הטרקטור").

רעש תקשורתי התעורר סביב "ממלכת הסוד", סרטו של ניר טויב, המביא בפני הקהל את "פרשת יצה". הפרשה בה הואשם תא"ל יצחק יעקב, איש פלמ"ח ולימים ראש האגף לפיתוח אמצעי לחימה בצה"ל והמדען הראשי הראשון של ישראל, בריגול חמור נגד המדינה. הסרט צונזר בחלקו וכמעט שנאסר להקרנה בשל לחצי הצנזורה, עד שהוגש בג"צ נגד ההחלטה. ככל הנראה הסרט יוקרן בחודשים הקרובים בסינמטקים ברחבי הארץ.

בקרוב בבתי הקולנוע

כמה מהסרטים הבינלאומיים בפסטיבל נרכשו על ידי המפיצים הישראלים, והם יוקרנו בשבועות ובחודשים הקרובים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. מבין הסרטים מומלצים שיעלו בקרוב על המסכים, סמנו לעצמכם את "שלישי, אחרי חג המולד" - סרט רומני חדש, איכותי מאוד, שביים ראדו מונטאן. הסרט מספר על בני זוג שעוברים משבר בנישואים. פאול בוגד ברעייתו אנדריאנה עם ראלוקה, רופאת שיניים יפהפייה, שקשה לעמוד מול קסמה הרב.

פאול מחליט לספר לאשתו על הרומן, ומשום מה הוא מצפה ממנה להבנה.

לכאורה סיפור פשוט, לא מקורי במיוחד. אך הרבדים בהם נע הסיפור הופכים אותו לבעל עומק ולמעורר מחשבה. המשחק של השחקנים מושלם.

סמנו גם את "סלובנקה" של דמיאן קוז'ולה, על זונה יפהפייה (או סטודנטית יפהפייה, תלוי באיזו שעה של היום מסתכלים על זה) בשם אלכסנדרה, שמשקרת לכל מי שסביבה. השקרים שלה מצילים אותה, לאחר שאחד מלקוחותיה, דיפלומט גרמני, חוטף התקף לב ממנת יתר של ויאגרה, ומת.

חלקכם, רובכם אני מאחל, לבטח תיהנו מ"בית אפל" של הבימאי ויצך סמרזובסקי הפולני, בעל השפה הקולנועית הפרועה וההומור המוחצן, המזכיר בסגנונו את סרטיו של ורנר הרצוג. אם בחלקים מסוימים עושה רושם שזהו סרט המוביל לסוף תפל משהו, אין זו אלא הטעייה מתוחכמת לקראת השיא המפתיע והסוף - מותח ומבריק.

מבין סרטי חו"ל התאכזבנו מאוד מ"בן עדין - פרויקט פרנקנשטיין". מתסריטאי אינטליגנטי כקורנל מונדרוצ'ו, שביים לפני כשנתיים את "דלתא" המוצלח למדי, הציפייה הייתה ליותר מ-20 דקות של תסריט טוב. מה שמחזיר אותנו להבחנה העתיקה, האומרת שלא כל רעיון טוב ראוי להפוך לסרט והרעיון של מונדרוצ'ו אפילו לא היה מגובש. מילא, אם הסוף היה מוצלח, כזה אשר סוגר את העלילה המזדחלת, חסרת הכיוון. אך לא כך הוא.

הרוזן ממונטה כריסטו, הספר ממנו הושפע גיבור הסרט (במאי קולנוע, המגולם על ידי מונדרוצ'ו עצמו) בילדותו, כך לדבריו (בסצנה הראשונה), הוא אב טיפוס מושלם לכתיבת דרמה בשלוש מערכות. חבל שמונדרוצ'ו לא חזר ושינן את התורה הזו.