הר הבית בידינו

בשתי מילים: מוזיאון ישראל. במילה אחת: ירושלים. אל תתבלבלו. נכון שמתקפת התקשורת סביב פתיחתו המחודשת של המוזיאון הצליחה לגרום לכולנו להרגיש כאילו כבר ראינו ושמענו עליו ה-כ-ו-ל. אך לא היא.

החוויה שממתינה לכם על ההר, שבין חמוקיו ממוקם קמפוס המוזיאון, היא מהיפות והטובות שתוכלו לבקש בקיץ הזה: החל מביתני הכניסה החדשים, עבור במעלה ובגן הפסלים, או במעבר המקורה המוביל עד לאולמות פנימה, מבלי להיחשף לשמש הקופחת. והאולמות עצמם - שבהם נחשפו כעת במלוא תפארתם עמודי התמך המונומנטליים שתכנן אל מנספלד, ומהחלונות העיליים נוהר פנימה אור מחמיא.

בין הוגה המוזיאון ומקימו, טדי קולק, לבין מנכ"לו הנוכחי, ג'יימס סניידר, שהוביל ביד רמה את תהליך החידוש בתקציב עתק של 100 מיליון דולר, הצליח מוזיאון ישראל לבסס את מעמדו כאחד המוסדות החשובים והמקיפים מסוגו בעולם. מוזיאון רב תחומי, השולח זרועות לשורשי ההיסטוריה, הארכיאולולגיה והגיאוגרפיה של אזורנו, מכיל ומבטא תהומות של ידע העם והעולם, ומציג את כל אלה לצד אמנות מובחרת, מהתקופות הקלאסיות ועד לביטוייה העכשוויים ביותר.

אוהבי אמנות יצטרכו לבקר במוזיאון פעמיים (או לפחות לחבוש שני כובעים בביקור יעיל אחד): פעם אחת כתיירים ופעם נוספת, כשהם פנויים להתעמק ולספוג.

תערוכות הפתיחה באגף האמנויות מעולות. התערוכה המרכזית "פעימות באמנות עכשווית", שאצרה סוזן לנדאו, יוצקת בחללי המוזיאון שפע של חוויות ויזואליות ורגשיות. די להיכנס לחדר הצדדי שבו מיצב אור מינימליסטי של אולאפור אליאסון, או לסטודיו המשוחזר של קרלוס אמורלס, שהותקף ב"ענן שחור" של פרפרי עש מנייר, או לשקוע במבט בלב הפועם שמציג ביל ויולה, או להתלבט מול הכלוב חסר המוצא של מונה חאתום, ועוד רבים מהטובים באמני העולם והארץ.

פסלו האיקוני של יצחק דנציגר "נמרוד" ניצב בפתח האגף לאמנות ישראלית. מיד אחריו שוקעת העין ומתפתלת בעקבות ספירלת האבטיחים בעבודה "Dead See" המפורסמת של סיגלית לנדאו. האוצרים, יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון, בחרו להציגה על מסך הטבוע ברצפת האולם, וכך יצרו חוויית התבוננות כלפי מטה, כמבט טבעי אל המים. עבודות של זריצקי, ארדון, ולצידם עדי נס גל ויינשטיין, מוצבות זו לצד זו ומעידות על הלך הרוח החובק תקופות ודורות, שבחרו האוצרים.

לא רחוק משם, באגף לתערוכות מתחלפות, ממתינה סוכריית הפתיחה: שלוש תערוכות שאצרו האמנים סוזן הילר, צבי גולדשטיין וינקה שוניברי מתוך האוסף האדיר של מוזיאון ישראל. בשלושה חדרים מחוברים, מצליח כל אחד מהאמנים לצקת תוכן ואווירה משלו ולברוא עולם מלא, מפתה, מגרה ומעורר מחשבה.

חדרה של הילר, הראשון, מורבידי ונוסך דממה יראה. אחריו החדר שיצר גולדשטיין - מופת של "חפצנות", איסוף וגיבוב מושכל של יצירות רב תקופתיות, כמו תצוגת חיים שלמים. בחדר האחרון מצליח שוניברי, אמן בריטי ממוצא אפריקני, לשים את האצבע על איזו "אתניות ישראלית אקלקטית", באמצעות המפגש בין עבודות שלו-עצמו עם יצירות אמנים ישראלים ופריטים מרובים שדלה מהאוסף.

נקודת מגע

ביום חמישי הקרוב יתקיים במוזיאון אירוע רב-תחומי מרתק, ובו יוצרים שונים, שחקנים, מוזיקאים, רקדנים, סופרים ועוד, מקיימים דיאלוג עם יצירות ומוצגים בתערוכות, תחת הכותרת "נקודת מגע". רננה רז תחולל במיצב של אמורלס, שלמה גרוניך ינגן למרגלות "הנער מדרום תל אביב" של אוהד מרומי, ועוד אחרים, עד השעה 01:00 אחר חצות.

גינת זן בין קירות מנוכרים

מסע בין השתקפויות בתערוכת היחיד של אמן הזכוכית וצלאב ציגלר בגלריה ליטבק * רק מחיר הכניסה מרתיע

כאשר נפתחה גלריה ליטבק בתל אביב לפני קצת פחות מחצי שנה, היו לא מעט אנשים (ואני ביניהם), שפקפקו במעמדה של אמנות הזכוכית כאזרחית שוות זכויות בממלכת האמנות הפלסטית. היא יפה, היא מפגינה מיומנויות וניתן ליצור בה פיסול מרהיב, בגדול ובמיניאטורה. ובכל זאת היא מקובעת בתודעת הצופה, וכמוהו גם אצל רבים מאנשי המקצוע בעולם האמנות, כסוג של אמנות דקורטיבית.

הבחירה להתמקד באמן יחיד בתערוכה השנייה, שנפתחה לא מכבר, עושה חסד עם החלל ומחזקת את התזה של ליטבק, שלפיה אמנות - בכל מדיום וחומר שבו יבחר האמן - היא מעשה בריאה מחולל רגשות ומעורר השתאות.

התערוכה מוקדשת ליצירותיו של אמן הזכוכית הצ'כי וצלאב ציגלר. ציגלר, 81, גדל בצ'כוסלובקיה תחת המשטר הקומוניסטי, למעשה מנותק לחלוטין מהמגמות שהתחוללו בחצי המאה האחרונה בעולם המערבי. כבר בתחילת שנות ה-60 הוא מצא בזכוכית האופטית כלי לביטוי אישי, שבו הצליח ליצור אמנות מבלי להתנגש עם עקרונות השלטון החטטני.

הייתה בכך חשיבה חתרנית ויכולת המצאה, כמו גם שכלול היצירה בזכוכית לדרגת רב אומן. אך מפתיעה מכול, לדברי אוצר התערוכה, סטיבן הנרי מאדוף, היא העובדה שציגלר, המבודד מעולם האמנות, עבר תהליכים מקבילים לאלה שפקדו את מרכזי האמנות בעולם המערבי. גם בהצבת התערוכה בחלל ניכרים קווים המזכירים עבודות של דני קרוון למשל, אשר אף נפגש עם האמן בתערוכה.

ציגלר מוכיח את עצמו כאמן המינימליזם. דווקא העבודות המוזמנות, כמו מגן דוד ענק המרחף בחלון, שיצר בהזמנת הגלריה, הן היותר חלשות בתערוכה. אלה האישיות, הפחות מפורשות, מצליחות לרגש יותר.

תחת הכותרת "גן התבונה", הציב מאדוף בחלל הגלריה באר משאלות ובריכות השתקפות, מנסרות זכוכית וביצי הפתעה, קירות אור וגשרים תלויים. כל אלה יוצרים מעין "מסלול" לעין ולרגל, ובכל אחד מהם יש לעצור ולהתבונן כדי לגלות את הפרדוקס שבשקיפות, בהשתקפות ובמרחב הפנימי האינסופי של גופי הזכוכית והמים.

מן החומר הקר, התעשייתי, אך גם הצלול והאצילי של הזכוכית האופטית, מצליח ציגלר ליצור תמונות נוף בתוך חדר, כמעין גינת זן מפתיעה הלכודה בבניין משרדים.

התערוכה משייטת בין החוויה החושית-ויזואלית, המרתקת ומרגשת, לבין תחושה עזה של ריחוק אינטלקטואלי ומנוכר. שוב, אולי זה בגלל החומר הקר. אולי זו האווירה הקתדרלית של החלל המעוצב. ואולי אפילו המאבטחים שבכניסה, שגורמים לי להרגיש כאילו הסתננתי למועדון חברים סגור, ולא לגלריה. לאלה יש להוסיף את התמיהה על המחיר השערורייתי שגובה גלריה ליטבק מהבאים בשעריה - 48 שקל. יותר ממוזיאון תל אביב הסמוך (42 שקל למבוגר), והרבה יותר משלל הגלריות לאמנות שהכניסה אליהן חינם אין כסף.

את הדיסטנס שוברת במשהו תחרות "הוקוס FOCUS" שעליה הכריזה הגלריה, המזמינה צלמים חובבים להתחרות בצילום אמנותי בתערוכה (אחרי שירכשו כרטיס כניסה) ומבטיחה פרסים כספיים בין 1,000 ל-25,000 שקל.

גלריה ליטבק, מגדל המוזיאון, ברקוביץ' 4, תל אביב. ב'-ה' 10:00-19:30, ו' 09:00-14:00, ש' 17:00-21:00.