בחזרה לימים שהכדורסל הספיק לשכוח?

לא הרבה אנשים נחשפו בשבועיים האחרונים להכנות של נבחרת הכדורסל. מלבד עכברי כדורסל שהגיעו להדר יוסף, ועוד כמה שהצטרפו בטלוויזיה לצפייה בטורניר ההכנה. אבל מאחורי השקט והמסך הזה, מסתתרת מהפכה עצומה. אצל לא מעט אנשים שבכל זאת ראו את המשחקים בשבוע האחרון (3 ניצחונות מ-3 משחקים), יש תחושה של רטרו. ולא לחינם, זה קורה כשהסגל סובל מבעיות "ישראליות" של חוסר בגבוהים. כך שבמקום לחפש גושי בשר בכוח, נותנים לסוסים לרוץ בכל המהירות.

לרשות המאמן אריק שיבק עומד אחד הסגלים המוכשרים ביותר בכל הזמנים. ובטח הסגל האתלטי ביותר של נבחרת ישראל לדורותיה. מה שאמור לפחות להספיק לקחת את הנבחרת לאליפות אירופה עשירית ברציפות.

הבשורות הרעות הן שרוב הכישרון מרוכז בעמדות הפורוורד. זה אמנם חלק מהקסם, אבל יוצר לא מעט בעיות. השאלה של שיבק תצטרך להיות האם להיגרר ולהתאים את עצמו ליריבות, כמו שניסו רוב המאמנים הקודמים בנבחרת. או פשוט לנצל את המחצבים הנדירים שנפלו לו לידיים ולשחרר את השחקנים לטוס על המגרש, כדי לנצח עם היתרון היחסי העיקרי שלהם.

במשחקי ההכנה ראינו ששיבק לא לגמרי החליט אם הוא מוכן לשינוי. והוא עדיין בשלבים של מחשבה אם להעדיף "כוכבים" שלא בהכרח מתאימים לשיטה, או שחקנים "פשוטים" שמתיישבים נפלא על השיטה. בשלבים מסוימים שיבק עצר את הריצה הטבעית של הפורוורדים, בכך שהעלה את הגארדים הכבדים שלו (הלפרין ובורשטיין). חלק מזה מתוך קושי בסיסי לתת להלפרין, שנתפס ככוכב, מקום על הספסל לטובת שחקני ליגה כמו אוחיון או לימונד.

שיבק צריך להפנים שיש לו הזדמנות נדירה לראן-אנד-גאן שיכול לאמלל יריבות ולהוציא להן את האוויר. ובקיצור, תן לחבר'ה לרוץ.

***

שאלה שנייה היא למי שייכת הנבחרת הזאת? שיבק בחר לשים את הנבחרת בידיים של בורשטיין, ויש בזה הגיון. הוא השחקן המנוסה ביותר, ולוקח את התפקיד בשתי ידיים. רק שהבעיה והיא לא בידיים, אלא דווקא ברגליים. בגיל 30, אחרי שתי פציעות קשות, לבורשטיין חסרה המהירות שהיתה לו. המהלך הטבעי היה להזיז אותו לעמדת הסמול-פורוורד, בדיוק כפי שעשה שרף באליפות אירופה לפני שנה. רק שהשנה בעמדה זו נמצא עמרי כספי, כשהמחליף שלו הוא פניני.

כך הוחזר בורשטיין אחר כבוד לעמדת הגארד. מהלך שגבה מחיר יקר משני השחקנים שהובילו את הקו האחורי באליפות אירופה האחרונה: יותם הלפרין שהופך לשחקן ספסל ובינתיים לא מביא לנבחרת כלום; וגל מקל שבכלל יצא מהרוטציה. שני שחקנים שלנבחרת אין את הלוקסוס לוותר עליהם.

שיבק צריך להיזהר מאוד לא להישבות בקונספציה הזו של בורשטיין על המגרש ל-30 דקות, שלעיתים גם באה על חשבונו של פניני המצוין. כי עם כל הכבוד לטל, הנבחרת הזו תגיע לאן שעמרי כספי ייקח אותה.

***

עמרי כספי, וואו! הילד נהייה מפלצת של כדורסל. קשה להבין את השינוי שאפשר לעבור בשנה אחת. אבל הוא יוצא דופן. מה שיותר מעניין במקרה של עמרי, זה שהוא עושה את זה בשני צדי המגרש. כשראינו אותו במשחקים של סקרמנטו, שם הוא מתפקד כשחקן משלים, אפשר היה לראות שהוא התקדם. אבל רק כשרואים אותו על המגרש מול קבוצה אירופית, מבינים שהוא לא השתפר, אלא נהייה שחקן חדש לגמרי. כזה שיכול לקחת את הנבחרת למקומות הגבוהים ביותר. אחרי ארבעה ימי אימונים עם הנבחרת, בטורניר ההכנה הוא מוביל אותה בנקודות, ריבאונדים, חסימות וחטיפות. אבל הסטטיסטיקה קצת משקרת, כי הוא עושה את זה תוך כדי משחק, כשהוא משתף את החברים, מוותר על זריקות, תומך ומול עיננו לוקח את עמדת המנהיג.

כספי נמצא בדרך להיות השחקן הישראלי הגדול בכל הזמנים. נקודה. עדיין קשה להעריך אם הוא יכול להרים את הנבחרת לרמות שנוביצקי לקח את גרמניה. אבל יחד איתו היא שווה הרבה יותר מרק עלייה לאליפות אירופה.

***

מילה אחרונה למי שאוהב כדורסל בפרט וכדורסל ישראלי בכלל: לכו לראות את הנבחרת. ביציע, בטלוויזיה, לא משנה. כי אתם עומדים לצפות בנבחרת ישראל המלהיבה בכל הזמנים. הדוגמיות שקיבלנו בטורניר ההכנה של הכישרון, האתלטיות, התשוקה והמסירות של השחקנים משאירה בפה טעם שכבר שכחנו.

ישראל מחזיקה עכשיו נבחרת של פורוורדים שרוצים לרצוח את הסל בכל רגע נתון. ברגע שהיא תתחבר באמת, זה עשוי להביא לכדורסל שטרם נראה כאן. הכדורסל הישראלי החדש.