תמונות קצרות, מלוטשות מדי

תמונת הפתיחה יפה ומעוררת ציפייה: 12 רקדני הלהקה עומדים סביב שולחן לבן, לבושים לבן, נעים באיטיות לצלילים שכמו נדלו מזיכרון רחוק. הם נראים כאנשים שחברו לתמונה קבוצתית מן העבר, והתמונה מייסדת היטב את הרעיון שבו עוסקת עבודתו של תמיר גינץ: שברי זיכרונות אישיים, העולים מתוך החוויה הישראלית. געגועים נוסטלגיים אל ילדות שמעורבים בה רגעי תמימות ואושר, לצד קשיים רבים.

בהמשך עולות תמונות קצרות ויפות למדי, כשבמרכז ניצבת דמותו של "שרול", הילד שחווה את כל התמונות האלה, בביצועו הנעים של אביעד הרמן, רקדן אורח בלהקה, שעובד בדרך כלל באירופה.

את התלבושות והבמה עיצב בכישרון מאור צבר. הביצוע מלוטש, והתנועה מעניינת, בתוך קווים ומסגרות של מחול ניאו- קלאסי, עם נגיעות מודרניות, יש מקום לביטוי אישי של רגש שצף בתוך הסדר הכוריאוגרפי.

אחת התמונות היפות והנוגעות ללב היא זו שמבצע אייל גנון, היושב על הליכון בגבו לקהל ופניו אל רדיו ישן וגדול. גנון מצליח לגלם בדמותו אדם זקן וטוען את תנועותיו בעצב ובליריות. בהמשך מצטרפת אליו עדי אמיר לדואט יפה, שבו שני אנשים רוקדים את זיכרונותיהם המשותפים, כשברקע מלוות אותם דמויותיהם הצעירות.

התמונות המתחלפות מציגות העמדה מעניינת וביצוע טוב, אך לאחר כמחצית השעה מתחילה חזרה על רעיונות שכבר בוטאו, והמופע מפסיק לעניין. בחלק מהמקרים ההעמדה והתנועה המקורית מוחלפות בכוריאוגרפיה שחוזרת להיות מאוד צפויה. התחושה היא, שהכוריאוגרף לא בוטח ביכולתו של הקהל להשלים בעצמו את האינפורמציה שנובעת מהתמונות שראה, והיצירה מרגע מסוים נראית כניסיון להסביר את מה שהיה ולסחוט את הרגש עד תום.

תמונת הסיום, שבה נושר חול דק על הרקדנים הנמצאים בחזית הבמה, מחזקת את התחושה ה"הסברית", כמו מנסה להמחיש את החלום באמצעים בימתיים די צפויים. התעוזה שלקח על עצמו גינץ בחלק הראשון של המופע, כשבנה מול עינינו חלום יפה בשפה רהוטה ואישית, מתחלפת במקצועיות יתרה, ואינה מותירה לקהל מקום לחלום קצת בעצמו.

"שרול", להקת מחול "קמע". כוריאוגרפיה: תמיר גינץ, דרמטורגיה: דניאלה מיכאלי, במסגרת פסטיבל מחולוהט. מרכז סוזן דלל, 24.7.2010

זוגיות טובה

על קרן לוי והמופע "פה גדול" כתבתי בעבר. זוהי עבודה מרתקת ומצוינת, המציגה תיאטרון מחול במיטבו. בערב הזה במתכונתו החדשה מוצגת היצירה "פה גדול" ואחריה מוצג הדואט "couplike" שיצרה לוי עם הרקדן הבלגי הוגו דהאס. לוי היא כוריאוגרפית עצמאית העובדת בעיקר בהולנד.

לוי ודהאס מציגים דואט מעניין בשפה שלא נראית לעתים קרובות בישראל. הרעיונות והתחושות שעולים בצופה נובעים לחלוטין מההתרחשות הפיסית, ללא ניסיון לייצר משהו במכוון. מקורה של היצירה במפגש בין שני הרקדנים הטובים הללו, כשבאמצעות מגע פיסי בלבד הם מנסים להתגבר על העובדה שהם אינם מכירים זה את זו.

התוצאה היא דואט מורכב, שאוצר בחובו מערכת יחסים שלמה בין גבר ואישה, בין שני אנשים, בין גוף לגוף, בין אדם לבין עצמו. קרן האישה מבצעת את אותם הדברים שמבצע הוגו הגבר, ולהיפך. מתוך כך מיטשטשים ההבדלים ביניהם, אך עדיין הם קיימים ועולים.

כמו ב"פה גדול", גם כאן מובאת שפת תנועה מקורית, נטולת קלישאות, שבה הרעיונות והרגשות נובעים מתוך התנועה, מה שמותיר לקהל מקום לפרשנות אישית.

"Couplike", כוריאוגרפיה: קרן לוי. מתוך הערב "פה גדול". תיאטרון תמונע, 22.7.2010