מחרוזת הפנינים של סין

המזרח התיכון אינו עומד על סדר היום, אבל ג'ו מעלה אותו. הוא מציג שאלות של סטודנט מתחיל, כמו למשל, "מדוע ישראל אינה מחזירה את השטחים שכבשה? האם זה לא יעזור לשיכוך המתחים?"; או "מדוע ברית המועצות תומכת מצד אחד בערבים, ומצד שני שולחת כל-כך הרבה יהודים לישראל?". נשיא ארצות הברית ויועצו לביטחון לאומי עושים כמיטב יכולתם להסביר לו.

הסיני נאנח (כנראה), ואומר בגילוי לב ובענווה, "צרפת רוצה שאנחנו נשתתף ביישוב בעיית המזרח התיכון, אבל אנחנו מסרבים לבחוש מפני שאיננו ממלאים שם כל תפקיד".

קשה להאמין באיזו מידה סין אמנם לא מילאה אז כל תפקיד, במזרח התיכון, או כמעט בכל מקום אחר. היא התעניינה רק בשכנותיה המיידיות, אבל אפילו שם יכולתה הייתה מוגבלת. היא סייעה להן קצת בנשק, אבל קצרה ידה בכל עניין אחר. שכנתה העוינת הודו עתה זה פירקה את בעלת בריתה פקיסטן (המלחמה לעצמאות בנגלדש, 1971), וג'ו מביע תקווה שארצות הברית תוכל להושיט קצת סיוע כלכלי לפקיסטן, כדי שהיא לא תרגיש נעזבת לנפשה.

הפרוטוקול מגלה שניקסון ויועצו הנרי קיסינג'ר השיבו לג'ו בשורה של הלצות לא-כל-כך מצחיקות. הם לא התייחסו אל משאלותיו ברצינות. הם היו שם, בעיקר כדי לנופף קלף סיני מאיים לעומת הסובייטים. בבייג'ין האפרורית וחסרת המכוניות של 1972 היה קשה להאמין שארבעים שנה אחר כך שיחות בין ראשי ארצות הברית וסין יתנהלו מעמדה הקרובה לשוויון; שסין תהיה הנושה הגדולה ביותר של ארצות הברית; שהיא תהיה היצואנית הגדולה ביותר בעולם; שיתרות מטבע החוץ האסטרונומיות שלה יפרנסו גל בלתי פוסק של רכישות ושל השקעות מעבר לים.

"מסע ציד גלובלי"

עד 1972, כאשר סין החליטה לסיים פחות או יותר את הפאזה המהפכנית במדיניות החוץ שלה, היא עסקה בייחוד בחתרנות. גרילה קומוניסטיים פרו-סיניים ניסו להשתלט על מלאיה, לחמו בתאילנד, התחילו את הפרק הג'נוסיידי המחריד של קמבודיה; סובסידיות סיניות קטנות עזרו לממן כמה קבוצות פרו-סיניות באפריקה; סין ייצאה ברצון ספרונים אדומים עם מחשבות מאו לכל דורש, והתענגה על תמימותם של אינטלקטואלים מערביים (כולל ז'אן-פול סארטר) שראו במאואיזם דוגמה לדמוקרטיזציה אמיתית.

בשעה שברית המועצות בזבזה הון עתק על סבסוד גרורותיה ברחבי העולם, סין יכלה להציע מספר קטנטן של פרויקטים. אם אינני טועה, היהלום בכתר סיוע החוץ הסיני היה מסילת ברזל מנמל דאר א-סאלאם בטנזניה אל מכרות הנחושת של זמביה. זו הייתה תרומה חשובה, אבל מקומית וצדדית.

ראו-נא מה עושה סין בימים האלה. החודש היא חתמה על הסכם שיעניק אשראי של 10 מיליארד דולר לארגנטינה בתנאי ריבית נוחים במידה שלא תיאמן. "ארגנטינה היא שותפת אסטרטגית", הכריז נשיא סין במהלך ביקור של נשיאת ארגנטינה.

על-פי שירות המידע הפיננסי Dealogic (המצוטט ב"וול סטריט ג'רנל", 23 ביולי), חברות בסין ובהונג קונג השקיעו בשנה שעברה 13 מיליארד דולר במרוצת "מסע ציד גלובלי של נכסי מכרות", ועוד ידן נטויה גם השנה. בששת החודשים הראשונים של 2010 השקיעו הסינים 8.3 מיליארד דולר. באמצע יולי תעשיית פלדה סינית השקיעה מיליארד וחצי דולר בעפרות ברזל בסיירה ליאון, מערב אפריקה.

אוסטרליה, מעצמת על של מינרלים, היא זירת פעילות אינטנסיבית. 40% מכל הרכישות שם נעשו בידי סינים. הסינים נכנסים גם לקנדה. המשבר הכלכלי העולמי מעניק לסין הזדמנויות שלא ניתנו לה בימי גאות. בנקאית בשירות תאגיד המכרות ההונג קונגי CST אומרת, "כל פרויקט הזקוק לכסף פונה אל חברות סיניות".

אין צורך להיבהל, לפחות עדיין לא. רכישות לגיטימיות של נכסים עדיפות בהרבה על ניסיון להשיג אותם בתוקפנות צבאית. זה מה שעשו היפנים בשנות ה-30 וה-40. הם היו זקוקים עד ייאוש למינרלים, בייחוד נפט, והם הגיעו למסקנה שפלישה וכיבוש הם האמצעים הבדוקים ביותר. סין, הגדולה לאין שיעור, נוהגת בינתיים במידה של אחריות.

חזרה מינורית בסרי לנקה

ואף כי תאבונה הבין-לאומי גובר בהתמדה, ונוכחותה מתרחבת בקצב מסחרר כמעט בכל מקום, היא מוסיפה להניח למעצמות מסורתיות ושוקעות למלא תפקידים דיפלומטיים בכל מיני פינות של העולם. לא שמענו על יוזמה סינית ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והצי הסיני אינו מחפש בסיסים בים התיכון, ומטוסי ביון סיניים אינם עוקבים אחרי צוללות אמריקאיות בדרום האוקיינוס האטלנטי.

זה עוד יקרה, אולי קרוב יותר ממה שאפשר לשער. דוגמה אחת ניתנת כנראה בסרי לנקה. סין נעשתה הפטרונית והמסייעת העיקרית של האי הזה, סמוך לחרטומה הדרומי של הודו. סרי לנקה דיכאה בשנה שעברה מרד אתני שנמשך 25 שנה. המלחמה הייתה ברוטלית, עם הפרות מסיביות של זכויות האדם, המוני פליטים מוסיפים להימק במעבה הג'ונגל. לסין לא אכפת. היא אינה מתערבת בענייני פנים, ואינה מטיפה מוסר. היא חימשה את צבא הממשלה, והיא מגינה על האינטרסים של סרי לנקה במועצת הביטחון של האו"ם.

וחוץ מזה, היא גם משקיעה הון עתק בפיתוח האי. יותר מחצי סיוע החוץ לסרי לנקה בא מסין (1.2 מיליארד דולר בשנה). לפי דיווח בשבועון "אקונומיסט" (8 ביולי), חברות סיניות משקיעות בכל הבא ליד. הממשלה המקומית יצרה אזור סחר חופשי במיוחד בשבילן. ההשקעה המעניינת ביותר באה בתשתית. הסינים בונים נמל עמוק מים, נמל תעופה חדש, בית זיקוק לנפט, תחנת כוח מונעת בפחם, אוטוסטרדה.

בשביל מה להם כל זה? לפי אקונומיסט, לנדיבות יש "היבט אסטרטגי": סין חותרת לכינון נוכחות באוקיינוס ההודי - חלק מאסטרטגיה של "מחרוזת פנינים", שנועדה לקשר ארצות ימיות ידידותיות כדי להבטיח את נתיבי האספקה של סין. אם זה נשמע מוכר, אין זה אלא מפני שכך דיברו מעצמות גלובליות לפחות מאז ימי קרתגו. דוברי העברית של צפון אפריקה רצו נתיבי אספקה, הרומאים רצו, הערבים רצו, הספרדים, הבריטים, הצרפתים, הרוסים, היפנים... ההיגיון הזה עמד ביסוד גיחתה של ארצות הברית אל הזירה העולמית, בסוף המאה ה-19. החיפוש אחר נתיבי אספקה בטוחים הפך ארצות קטנות, אפילו קטנטנות, למעצמות רב יבשתיות.

אין זה אלא מובן מאליו שארץ בגודל של יבשת תרצה אותו הדבר, או הרבה יותר. מעשי סין בסרי לנקה אינם אפילו חזרה כללית, אלא בקושי חזרה מינורית. מחרוזת הפנינים מתארכת בכל כיוון. בקרוב המסך יעלה בתיאטרון סמוך למקום מגוריכם.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com