האשראי הטוב של המשקיעים

באפט, חסיד השקעות הערך, הציע בעבר לצעירים להתרחק כמה שיותר מכרטיסי אשראי, ולהשקיע כמה שיותר בעצמם". משפט זה עשוי להישמע תמוה כשהוא מגיע ממי שמחזיק בשיעור המניות הגדול ביותר באמריקן אקספרס (AXP), אולם בעיניי זה כלל לא תמוה. להיפך.

עוד בשנת 1994 זיהה באפט את פוטנציאל ההצלחה של חברות כרטיסי האשראי. הוא הבין שבזכות הוצאות על פרסום ושיווק מתוחכם העולם יעבור מהר מאוד לשלם בפלסטיק במקום בנייר. ולמרות דבריו בפני הסטודנטים, מספרם של משתמשי האשראי רק ילך ויגדל עם השנים.

רשתות השיווק וחברות האשראי משקיעות הון רב בלמידת והבנת פסיכולוגיית הצריכה של משקי הבית, על מנת לפתות את הצרכנים להשתמש בכרטיסי אשראי בכל פעם שהם נדרשים להוציא כסף.

לצרכן הביתי נוח בהרבה לרכוש טלוויזיית LCD שמחירה 5,000 שקל, כשהוא משלם עליה "רק" 138 שקל בחודש. אלא שאלו מצטרפים לתשלומים נוספים, ובמהרה הופכים לאלפי שקלים של הוצאות. גם למקרה כזה מציעות חברות האשראי פתרון, נוח לכאורה, שמעניק להן מקור רווח נוסף - מתן הלוואות מהירות לכל דורש.

יש אנשים שיודעים לנצל את חברות האשראי לניהול תזרים חודשי חכם ונוח, אבל לא כל אחד יודע לשלוט בו, ואז הפיתוי מוביל להוצאות גדולות.

מכאן נגזרת המשיכה שלי לחברות הללו. המודל העסקי פשוט, העדר המינוף ושולי רווח אדירים.

עדיפות למאסטרקארד

את הענף מובילות ארבע חברות: מאסטרקארד, ויזה (V), דיסקאבר (DFS) ואמריקן אקספרס. עד לשנת 2004 היו ויזה ומאסטרקארד מונופול. לאחר מאבק של משרד המשפטים האמריקני נגדן, הוא פורק, אך מהחברות לא נמנעה האפשרות להמשיך ולהוביל את השוק. היתרון של מאסטרקארד ו-ויזה הושג בזכות התמקדותן רק בסליקת אשראי, כאשר הבנקים מבצעים את כל השאר.

זאת, בעוד שאמריקן אקספרס ודיסקאבר מנפיקות את הכרטיסים וגם מאגחות את תזרימי ההלוואות על כרטיסי האשראי, ובמילים אחרות מתנהלות כבנקים לכל דבר ועניין. המשמעות היא שמדובר בעסקים מורכבים הרבה יותר, שטומנים בחובם סיכון גדול יותר וחשיפה למחיקה של חובות אבודים.

נכון להיום, רמת המכפילים של מאסטרקארד ו-ויזה משקפת להן שווי שוק יחסית נמוך. ההבדל העיקרי בינהן הוא שוויזה דומיננטית יותר בארה"ב, בעוד שמאסטרקארד בשאר העולם.

מבחינת ההכנסות, שתי החברות מציגות נתונים גבוהים עם שולי רווח לפני מס מרשימים של כ-50%, מה שמשאיר להן המון כסף נזיל. בניגוד לעסקים אחרים שנאלצים להוציא בכל שנה כסף רב על רכישות ציוד, כאן עיקר ההוצאות הן על שיווק.

היום, נראה כי החברות הללו נסחרות מתחת לשווי הפנימי, ולהערכתי ברמה של 70 סנט לדולר. תמחור זה לא הגיע להן לחינם, ונבע משתי סיבות: ראשית, הרגולציה, שעדיין לא ברור מה יהיו השלכותיה אך עשויה להגביל את העמלות שהחברות גובות. סיבה שנייה היא האיום התחרותי מצידן של חברות התקשורת הסלולרית ורייזון (VZ) ו-AT&T (T), המשתפות פעולה עם דיסקאבר בפיתוח מערך תשלומים באמצעות הטלפון הסלולרי - מערך שעשוי להעלים מהעולם את כרטיסי הפלסטיק בתוך מספר שנים.

גדולות ומאיימות ככל שיהיו הסיבות הללו, אותי הן לא משכנעות. להערכתי, איום הרגולציה כבר מתומחר במחיר המניה, ובעיקר במאסטרקרד שמרבית ההכנסות שלה מחוץ לארה"ב. ובאשר לאיום הטכנולוגי, מאסטרקארד שוקדת כבר שנים על פיתוח טכנולוגיית גבייה באמצעות הטלפון הסלולרי, והיא אף הריצה כבר פיילוטים עם בנקים שונים ביפן, טורקיה ואנגליה. כך, שהבאזז השלילי סביב נושא זה אינו מובן לי.

בשורה התחתונה, המשקיעים יכולים למצוא בכל אחת משתי החברות - ויזה או מאסטרקארד - השקעת ערך אטרקטיבית.

אני באופן אישי נוטה יותר למאסטרקארד, בעיקר לאור העובדה שלמעלה מ-50% מהכנסותיה מגיעים מחוץ לארה"ב. בנוסף, החברה כאמור פעילה כבר מזמן בפיתוח טכנולוגיית התשלום באמצעות הסלולר, ובשנה האחרונה מונה לה מנכ"ל מוכשר מאוד, יליד הודו, שעשוי לחזק את יתרונותיה בשווקים האסייתיים הצומחים.

הכותב הוא יועץ חיצוני לקרן אלומות ספרינט מניות ערך חו"ל. אין לראות בתוכן הכתבה משום המלצה או תחליף לייעוץ השקעה בשוק ההון